חיפוש
הכל באינסטגרם כל כך יפה. אז למה אנחנו מסיימים את הביקור בעולם הורוד הזה בתחושה לא טובה?

החיים בורוד

או - למה אנחנו מרגישים כל כך רע אחרי ביקור באינסטגרם?

אני פותחת את האינסטגרם, בודקת האם מישהו הגיב לי, מתאכזבת מכמות הלייקים, מתעדכנת קצת, לפעמים נהנית מכמה אמנים ומשוררים ואז מחליטה לבחון מה יש לרילס להציע לי. ומיד אני מותקפת בטונות של "השראה": נשים רוקדות בבגדים נוצצים בסלון ביתן; טיפים למדיטציה מוצלחת, צילום רילס מוצלח או איפור מעושן; סלב מצלמים את עצמם בכל פוזה אפשרית; הגיגים ושירים והמון משפטים אופטימיים שאמורים לתת לי תחושה שהחיים  כל כך יפים. אז למה אני מסיימת את הגלישה בתחושה לא טובה?

לאחרונה כתבתי על שיווק אחראי, שנותן כבוד וכוח ללקוחות. הפעם אני רוצה להקדיש את הפוסט לחיים הורודים באינסטגרם, וההשפעה שלהם עלינו. כולנו יודעים שמדובר במצג שווא. כולם מודים שהם מעלים פוסטים ורודים מדי שלא משקפים את המציאות. רובנו אפילו מודעים לנזקים של המדיה החברתית. כולנו יודעים, וממשיכים לשחק את המשחק הזה. ניסיתי לצפות ברילס במשך זמן מה, כמה פעמים, והתחושות שעולות בי שוב ושוב כוללות בחילה, ריקנות, בלבול.

אולי אני פשוט מיושנת (ילדת אייטיז עם עבר של תסרוקות מפוארות, בכל זאת), לא מתחברת, קצת שונה? אבל דיברתי עם חברים וסטודנטים, חקרתי, בדקתי והבנתי שזו לא רק אני. אז החלטתי להקדיש פוסט לכל אותם אנשים שקראו מסרים מאנשים שהפכו את עצמם לסוג של גורו ולא הבינו למה למרות המסרים המעודדים, שמבטיחים לנו שיש אור בקצה המנהרה, הם בכל זאת הרגישו רע.

על אילו תכנים אני מדברת?

באינסטגרם, בניגוד לפלטפורמות אחרות, התוכן מאוד אנושי. לכן נוח לי להתייחס הפעם לא לעסקים או מותגים, אלא לאנשים מאחורי חשבונות האינסטגרם. ואני מתכוונת לסוג מסויים של אנשים, שאפשר לקרוא להם בשם הכולל "מעוררי השראה". יש להם הרבה עוקבים, הם נהנים מתשומת הלב, ומשקיעים בעוקבים שלהם ע"י אספקת כמות נכבדת של תכנים, שרובם ככולם עוסקים בהם – בחייהם (העסקיים והאישיים) ובתובנות מהם. הם משוכנעים שהם מעניקים ערך רב.

אינסטגרם הפכה, במידה מסוימת, למכונה משומנת של זיוף ושקרים. אם גם אתם תוהים למה כולם פותחים את הבוקר עם תותים וקצפת, מדיטציות שפע וחשיבה חיובית ורק אתם לא, אתם לא לבד. החיוביות נשפכת מכל פינה באינסטגרם, וגורמת לנו להרגיש שרק החיים שלנו אפורים ומשעממים. זה מעורר בנו את ה FOMO הידוע לשמצה, תחושת ערך עצמי נמוך ועוד. עוד קצת על ההשפעות של אינסטגרם, כאן.  יש הטוענים שאינסטגרם הפכה להיות כלי שמייצר תחושה של "אני לא טוב/ה מספיק". 

השיטוט במדיה החברתית, ובראשה אינסטגרם, משפיע גם על המוח שלנו, בעיקר כי השיטוט מוביל לחוויה ולא למחשבות עמוקות. אנחנו לא חושבים אלא מגיבים, אנחנו מעבדים מידע מהר אבל לא מבינים אותו כראוי והתכנים נשפטים לפי איך שהם גורמים לנו להרגיש בשניה שנתקלנו בהם. לאורך זמן, המוח שלנו, שכן צריך להתגמש, לחשוב ולעבוד, מתנוון. תוכלו לקרוא עוד על כך, כאן.

רובנו כבר מודעים להשפעה של אינסטגרם על דימוי גוף. פסיכולוגים טוענים שאפילו הצצה חפוזה בתמונות באינסטגרם יכולה לגרום לנו לדימוי גוף בעייתי. רואים זאת היטב בתרבות הכושר והספורט על גבי הפלטפורמה, שרובה שמה דגש על מראה ולא על בריאות. אבל אלה לא רק צילומים של שרירי בטן מושלמים שגורמים לנו להרגיש רע, אלא גם אנשים שאצלם הכל נראה חיובי, שקט, נינוח. אלה יכולים להיות מאמנים אישיים, מנטורים (עוד מילה שרצוי היה להוציא מהלקסיקון) למיניהם, מרצים, יועצים או מומחים בתחומם. אנשים שלפי התגובות "מעוררים באחרים השראה".

מה מאפיין את אותם אנשים "מעוררי השראה"?

יצאתי לבדוק כמה מהחשבונות של האנשים האלה שאצלם הכל נפלא. הם זוכים לחשיפה גבוהה, אלפי לייקים ותגובות רבות כמו "מהממתתתת" (וכמה שיותר ת יותר טוב), "אלופה", "עשית לי את היום", "כמה שאתה צודק. כבר הולכת ליישם", או "תודה על התזכורת". מצאתי כמה דברים משותפים לכולם:

  • בדומה לגורואים של כושר או אופנה, גם מעוררי ההשראה שמים את עצמם במרכז. זה אמנם נעשה במסווה של דאגה לעוקבים, אבל בפועל כל הפוסטים שלהם עוסקים בהם: הם מצולמים בכל אחד מהם (תמיד צילומים יפים ומחמיאים), נותנים דוגמאות מחייהם האישיים. הכל סביבם. ידעתם ש 80% מהתכנים שאנו מעלים לאינסטגרם עוסקים בעצמנו (בשיחה רגילה, פנים אל פנים, רק כ 30-40% מהזמן נדבר על עצמנו)? בעצם אינסטגרם הפכה כלי למיתוג עצמי, ואין פלא שהיא מגבירה את הנרקיסיזם. הם מדברים על עצמם במסווה של נתינת ערך לאחרים. העצות שלהם נועדו לכם, אבל תכלס הם מאדירים את התדמית שלהם ולכם ברוב המקרים אין הרבה מה לעשות עם העצות מלבד להרגיש רע כי אין לכם מושג איך ליישם אותן (אבל אל דאגה, תמורת הרשמה לוובינר, קורס, ליווי או הדרכה שלהם – אתם תלמדו הכל).
  • הם מחברים בין העולם הרוחני לעסקי. הם מלהטטים בין החומר והרוח כאילו הם עושים ג'אגלינג קליל. כך הם מושכים לחייהם כסף באמצעות מדיטציות שפע (וגם אתם יכולים אם רק תורידו את המדריך האחרון שלהם), הם נעזרים בחוקי המשיכה כדי לקרב אליהם לקוחות (והם נדיבים מספיק כדי לתת לכם הצצה לאותן המנטרות) ויש להם מתודולוגיות שלמות שמבוססות על חוקיות היקום. הם פיצחו את השיטה, ואתם יכולים גם. וזה כל כך קל! שלא תבינו, אני מאוד אוהבת את העולם הרוחני והימים שלי שזורים בו בהרבה מובנים, אבל זה לא עובד כך. אין פתרונות קסם.
  • הם מציעים מדריכי בזק, הרצאות בחינם, וובינרים, לייבים – כל עוד תירשמו לרשימת התפוצה שלהם. הם גם ימכרו לכם עוד הרצאות, קורסים וסדנאות שתצאו מהם באנרגיה גבוהה ועם טונות של מוטיבציה, שכנראה תלך ותדעך ככל שיחלפו הימים, כי רובנו יודעים ששינוי אמיתי דורש קצת יותר מריטריט של סוף שבוע או הקשבה לסיפורי הצלחה.
  • העולם שלהם נפלא. הם מתחילים את היום שלהם במדיטציה קלה, אימון גופני, מחשבות חיוביות או צפיה בזריחה. והם לא עושים זאת לבד – אתם, העוקבים, שותפים לכל הטוב הזה שיש ליקום להציע. הם לא מקנאים, הם חושבים חיובי, הם תמיד מסייעים לאחרים (אבל בתמונות רק הם מופיעים), הם מתנדבים, חומלים, משתפים פעולה.
  • גם כשיש להם ימים קשים, הם קמים מהם, צומחים מהמשברים, חושבים חיובי ושוב רצים לתרגל מדיטציה, לצלם רילס או לכתוב בהשראת המשבר פוסט חדש ומרגש. והם כמובן מדווחים לכל המעריצים שלהם על זה, כי הם בסך הכל אנושיים, וגם להם, לכאורה, יש נפילות (אבל לא כאלה שמחזיקות יותר מכמה שעות, כי חייבים לתחזק את חשבון האינסטגרם).

האם הפכנו לקלישאות מהלכות?

החיים באינסטגרם מלאי קלישאות. המסרים אופטימיים, המשברים הופכים להזדמנות, בסופה של כל ירידה יש עליה, והכסף צומח על העצים. ואם עדיין אין לכם צרבת, תקבלו גם לימונדות לרוב. כל שנדרש כדי לטעום או לקטוף את כל הטוב הזה – זה להצטרף לקבוצה החדשה או להוריד את המדריך שבביו. אנחנו תמיד מצטלמים היטב, לא לובשים את אותו הבגד פעמיים, מוצאים זמן לזוגיות, מטיילים עם הילדים ומוקירים את ההורים.

בין הקלישאות של האינסטגרם תוכלו למצוא מנטרות של חשיבה חיובית כדי שנתחיל איתן את היום (כי ברור לכולנו שאם רק נחשוב חיובי כל העולם שלנו יסתדר), רעיונות מיגנוט ליותר כסף, בריאות, בן זוג או אושר. כמו כן תראו איך כל אדם מעורר השראה מתחיל את הבוקר (הי למועדון חמש בבוקר 😊), עד כמה הוא מעריך רגעים קטנים (ולא שוכח לעצור ולצלם אותם), ולמה יש לו תמיד זמן לתחביבים, לילדים, לבן הזוג. אני תמיד תוהה מתי האנשים האלה עובדים, לומדים ומתפתחים באמת.

ממתי חיים מושלמים ונטולי רגש, ענין, תסכולים, אכזבות – הפכו מעניינים ורצויים כל כך? האמת היא שאני מעדיפה אנשים אמיתיים, פגיעים, שלא תמיד קמים מהר לאחר שהם נופלים, מעצבנים את הקרובים להם לפעמים, מתרגשים, מזילים דמעה פה ושם, מאפשרים לעצמם לטעות, ולא עסוקים בלמצוא עוד פוזות מחמיאות לצילום.  

רגע, למי קראת גורו?

אנחנו נוהגים להשתמש במילה גורו ככינוי למנהיג שיש לו עדת מעריצים, ובעיקר כזה שההערצה אליו היא עיוורת. ביוגה שאני מתרגלת, הכוללת הרבה מנטרות עם המילה, הבנתי כי משמעות המילה "גורו" היא זה שמסלק את החושך, או מביא את האור. אני בכלל לא בטוחה שיש אנשים חיצוניים שכל תפקידם להאיר את חיינו. העבודה היא בעיקר פנימית, והיא בטח לא מסתכמת בכמה משפטי חוכמה שקראנו באינסטגרם.

המורים הגדולים מתרחקים מאותו כינוי, ולא סתם. כל מורה או מדריך טוב שפגשתי והצליח באמת להשפיע על חיי, רחוק מרחק שנות אור מהרצון לייצר עדת מעריצים ולהיקרא גורו. כשיש למורה שליחות, ידע חשוב או פשוט יכולת נפלאה לתת ערך ולהשפיע לטובה על חייהם של אנשים, הוא אינו זקוק לכל הרעש מסביב. הוא עסוק בנתינה, והפרסום הוא בדרך כלל משהו שהוא לא מחפש ולעיתים קרובות אפילו לא רוצה.

אותם המורים, המומחים והמדריכים בדרך כלל לא שמים את עצמם במרכז, אלא את התלמידים שלהם, וזה אולי ההבדל הגדול העיקרי בין אותם מעוררי השראה באינסטגרם והמורים הגדולים באמת. אחד מהמשפטים הנפלאים ששמעתי, הלקוח גם הוא מהיוגה, מסביר היטב את מה שאני מבקשת לומר: "Great People Hide in Normalcy". לא הצלחתי למצוא את מקור הציטוט.  

למה אנחנו מרגישים רע לאחר שנחשפנו לפוסטים של אותם אנשים?

כדי להבין למה אנחנו מרגישים רע לאחר שקראנו מחשבות חיוביות, צפינו בתמונות מושלמות מהחופשה של אדם מעורר השראה או נחשפנו לסוד של הבוקר המושלם שלו, חייבים להבין שיצר התחרותיות והשוואה לאחרים טבועים בנו. במידה מסוימת, כולנו אוהבים קצת להראות כמה אנחנו מוצלחים וטובים, כי ההגדרה שלנו, כל עוד אנחנו חיים בחברה, היא גם לפי האנשים סביבנו. הבעיה היא שכשיש לנו אפליקציה שבה אנחנו עוסקים כמעט כל הזמן בעצמנו (ובכמה אנחנו טובים ומוצלחים), נוצרת חברה שבה כולם מנצלים כל הזדמנות כדי להראות כמה הם טובים ומוצלחים. פוסטים כאלה מעוררים רגשות כמו קנאה, והם פוגעים בנו וכואבים. עוד על כך, כאן.

לפני כמה ימים שמעתי ראיון עם ג'ק קורנפילד ובו הוא אמר (בתרגום החופשי שלי):

"אם אתה יכול לשבת בשקט לאחר ששמעת חדשות רעות, אם אתה נשאר רגוע בזמני שפל כלכליים, אם אתה רואה את שכניך נוסעים למקומות פנטסטיים ללא שמץ קנאה, אם אתה אוכל בשמחה כל מה שמונח על צלחתך, אם אתה יכול להירדם לאחר יום של התרוצצות ללא משקה או גלולה, אם אתה יכול למצוא סיפוק בכל מקום שבו אתה נמצא – רוב הסיכויים שאתה כלב" (המקור כאן).

ובכן, החיים שלנו לא ורודים. יש בהם עליות וירידות, תסכולים והצלחות. אנחנו חווים כל רגע מתסכל או מעציב על בשרנו, והוא צובע את העולם שלנו. יש לנו נטיה להתמקד ברע ובשלילי. אפקט השליליות, או הטיה לעבר השליליות משותפת לכל בני האדם, עפ"י מחקרים של פול רוזין. אבל אז אנחנו נתקלים באנשים שאצלם השלילי לא קיים (ואם כן, הוא מוסווה באמצעות קלישאות של חשיבה חיובית). איך אנחנו אמורים להרגיש? 

מה זה אומר על אותם אנשים?

היתה לי התלבטות מוסרית אם לכלול את החלק הזה כאן, כי יש בו מן השיפוטיות. אבל כיוון שאני אישה בשר ודם, רחוקה מכל קלישאה (למרות חיבתי לעולם הרוחני והעובדה שגם אני קמה בחמש בבוקר), החלטתי להרשות לעצמי לטעות, ליפול, או פשוט להיחשב כאישה לא מושלמת, מה שכמובן נכון לחלוטין.

נתינת ערך לאורך זמן לא יכולה להיות כשאנחנו שמים את עצמנו כל הזמן במרכז התמונה. זה לא רק עניין של אגו, אלא גם הסתכלות נקיה על אנשים. כדי לתת לאנשים ערך אמיתי אנחנו חייבים להכיר אותם, להתחבר לבעיות שלהם, להקשיב להם, להבין באמת מה הם צריכים. כל הפעולות האלו דורשות מאיתנו לצאת מעצמנו ולהתקרב לאחר. כשאנחנו עסוקים בלתעד את חיינו המושלמים אנחנו פחות פנויים לאותה ההקשבה. אני בעצם מדברת על אמפטיה.

לצערי, הרבה ממעוררי ההשראה משוכנעים שהם נותנים ערך. ואכן, לפי התגובות ניתן לראות שיש להם מעריצים. אבל מה קורה לאחר שהתלהבנו, חשבנו שהנה גם אנחנו יכולים, שאם אותו המנטור יכול לשנות את חייו ולתרגל מדיטציה בכל בוקר גם אנחנו יכולים? אז המציאות טופחת על פנינו. הרגלים, דפוסים ואישיות חזקים הרבה יותר מאותם מנטורים ולהקת המעודדות שלהם.

אנחנו נותרים עם התסכול. האם אותם המנטורים בודקים איך אנשים הרגישו כמה חודשים לאחר הסדנה, כשעה לאחר ההדרכה, לאחר שניסו ליישם בעצמם את השיטה? אני רוצה לקוות שלפחות חלקם עושים זאת. ואלה שלא? אולי הם עסוקים מדי בלהעלות את הפוסט החדש, לצלם רילס או להבטיח לשנות לנו את החיים. האם מדובר בניתוק רגשי? נרקיסיזם? חוסר מודעות? אתם תחליטו.

אז מה אפשר לעשות אם זה עושה לכם רע?

השיטוט באינסטגרם מפיל אתכם? יש מה לעשות. רוב הדברים מובנים מאליהם, ובכל זאת, הנה הצ'קליסט שלי לשמירה על שפיות. ושתדעו שגם אני צריכה תזכורת מפעם לפעם, כי גם אני נופלת.

  • לוקחים בפרופורציות. החיים במדיה הדיגיטלית הם לא החיים האמיתיים. אנשים מאחלים לבני הזוג מזל טוב ברשת ונמנעים מלהביט להם בעיניים. אנשים מספרים כמה החיים שלהם עשירים, בעוד שהם הולכים לישון בתחושת פספוס. אנשים מצלמים את עצמם בפוזות נינוחות בעוד שהם סובלים מסטרס. מה שאנחנו מעלים לרשת היא פיסת מציאות צרה מאוד במקרה הטוב, או פשוט זיוף במקרה הרע. תכירו בזה.
  • מקשיבים לתחושה הפנימית – אני תמיד אומרת לסטודנטים שלי – זיוף מריחים מקילומטרים. גם און ליין. תסמכו על עצמכם – אם אתם לא קונים את זה, יש סיבה.
  • שומרים על עצמכם: אפשר להתנתק, להקפיד על מינון נמוך, או פשוט להפסיק לעקוב אחרי אנשים שגרמו לכם להרגיש שאתם לא טובים או מוצלחים מספיק. אף אחד לא צריך לגרום לכם להרגיש שאתם לא טובים מספיק, גם אם יש לו מאות אלפי עוקבים.
  • לומדים להקשיב לרגשות שלנו. אם לאחר צפיה במעורר השראה זה או אחר עולה בנו תחושה של כעס, קנאה או בושה – אנחנו כנראה מבינים שמשהו בגבולות שלנו לא מדויק. אולי התכנים האלה לא צריכים להכנס לבית שלנו, פיזית ונפשית? הרגש שלנו הוא מדד מאוד מדויק ששומר עלינו, כדאי להקשיב לו.
  • טארה בראך כותבת בספרה על מדיטציית עיתון, ואני החלטתי לאמץ את הרעיון. נתקלתם בידיעה, חדשות, פוסט או כתבה שעשו לכם רע? במקום להתעלם, להוציא את הרגשות על מי שלידכם או להדחיק, החליטו דווקא להקשיב לרגשות. הם שייכים לכאן ויש להם מסר. מנסיוני, כשלומדים להקשיב לרגשות הם משתנים וחולפים. נסו את זה על אנשים שגורמים לכם להרגיש חוסר בטחון, קנאה או כעס באינסטגרם. עשיתי את התרגיל הזה כמה פעמים, והאמת? נשארתי לבסוף בעיקר עם חמלה כלפיהם.

גם אתם הרגשתם רע פעם או פעמיים אחרי השיטוט במדיה החברתית? אתם לא לבד. אשמח לשמוע מה חשבתם. 

8 תגובות

  1. פוסט שנשאר רלוונטי ולא נס ליחו.
    הורוד אפילו כהה יותר 🙂
    תודה על התזכורת, גיל

  2. נפלא , גם התקשורת היום לעיתים מעודדת " גורואים" , מנטורים , כאלו ואחרים לפעמים זה נפלא , לפעמים שיווק כלכלי טוב יכניסו אותך לכותרות , מתחבר לתחום הספורט , הרבה מאמנים מאמנות מצהירים שיכירו בהם כבעלי יכולת ספורטיבית , אך במדיה נחשפים ללא חולצה לרוב , בביקיני , בלבוש מינימאלי , לא צריך להיות פרפוסור לראות שמדובר בדבר זול שאין מאחוריו כלום . אך מוכרים פנטזיות כנראה .

    גם בתחומים נוספים , מזדהה מאוד , כתיבה מעולה גיל כהרגלך 🙂

    1. צודק לגמרי. התרגלנו לפתרונות זריזים וקיצורי תהליכים – משפט חוכמה אחד ומגיעים להארה, גוף בביקיני ואתה ממותג 😉 אבל אני רוצה להאמין שאנשים יותר חכמים מזה 🙂

  3. פוסט מצוין, תודה.
    להרגשה של התסכול האישי שלנו מול "מעוררי ההשראה" נוסף גם השפע הלא נגמר של תוכן באינסטגרם. אף פעם לא נספיק לראות הכל, תמיד אולי נחמיץ משהו. וזה גם מעייף.

    1. תודה מעיין. את לגמרי צודקת. זה גם ה FOMO הידוע לשמצה וגם "אפקט זייגרניק" שגורם לנו לגלול עוד ועוד כי אף פעם לא נצליח לראות הכל. וזה משאיר אצלנו לופ פתוח ולא מסופק. מעייף מאוד.

מה חשבת? אשמח לשמוע את דעתך

האימייל שלך לא יוצג באתר, אני מבקשת אותו לצורך אימות וסינון ספאם.

שדות חובה מסומנים ב- *

די, תמשיכי

כל הדברים הטובים שיש בבלוג אצלך בתיבה :)

עוד באותו נושא

גיל מרטנס

כיף שהגעתם ונעים להכיר. קצת עלי? אני עוסקת בנושאי שיווק ומיתוג באמצעות תוכן, השפעות המדיה החברתית על החברה, ניהול קהילות, ועוד.

מרצה באקדמיה ובארגונים. מהנדסת תעשייה וניהול, יש לי תואר שני בבריאות תעסוקתית, ואני דוקטורנטית בחוג למדע, טכנולוגיה וחברה בבר אילן. אני גם בלוגרית, כותבת, תולעת ספרים. ולעולם לא מפסיקה להתרגש מהמילים הכתובות.

אה, ואני קמה כל בוקר בחמש לתרגל קונדליני יוגה. חיה ונושמת מוזיקה.

די, תמשיכי

כל הדברים הטובים שיש בבלוג אצלך בתיבה :)