הצד האפל של המדיה החברתית

המדיה החברתית שולטת בחיינו וממלאה את ימינו יותר מתמיד. אבל יש לה גם צדדים שליליים, וחשוב שנהיה מודעים אליהם.
המדיה החברתית עשתה הרבה דברים חיוביים, ויצרה המון משרות חדשות. אבל לכל זה יש מחיר.

כל מי שנכח בהרצאות שלי בשנים האחרונות, בטח כבר יודע שאני אוהבת לשתף ביחסיי האמביוולנטיים עם המדיה החברתית. מצד אחד, היא פתחה בפנינו אפשרויות אינסוף לתקשורת, לעיסוקים, ללמידה. ומצד שני, יש בה גם צדדים פחות חיוביים. בדרך כלל אני מספרת לבעלי עסקים וארגונים שכדאי למתג את עצמם היטב ברשתות החברתיות, כיצד לפעול נכון, כיצד לבסס אוטוריטה ולקדם את הנוכחות הדיגיטלית. הפעם, כיאה לתקופה מורכבת זו, בה כולנו מבלים הרבה יותר מאי פעם ברשתות החברתיות, אני רוצה להתמקד דווקא בצד הפחות זוהר וחיובי.

גם אני מוצאת את עצמי מתחברת הרבה יותר למדיה החברתית. ההתחברות הזו מייצרת אצלנו תחושה שאנחנו מחוברים למה שקורה, שיש לנו עדיין תקשורת, שאנחנו בין אנשים. בתחילת ימי הקורונה, ביליתי יותר בפייסבוק. ראיתי המון בעלי עסקים שמספרים כמה הם מאושרים מהמצב, מברכים על זמן האיכות עם הילדים, מוצאים זמן להתפתח וכד'. ואצלי? פסקו רוב ההזמנות, נדחו פרויקטים, נזנחו הצעות מחיר ועוד. אפילו לי, שמודעת היטב למה שקורה במדיה, היו רגעים בהם שאלתי את עצמי איך יכול להיות שכולם בטוב, ואני עדיין מחפשת אוויר לנשימה. לקח לי זמן להבין שמה שאני רואה בפייסבוק הוא לא מציאותי, לא לגמרי אותנטי וגם לא רגיש במיוחד. כתבתי על זה שני פוסטים (על הלימונדה שנדמה שכולם עושים, ועל חוסר הרגישות בפוסטים מסוימים), ואז הנחתי קצת לשיטוטים במדיה.

כל כך קל למצוא את עצמנו גולשים שוב ושוב במדיה החברתית כשאין לנו משהו אחר לעשות

אז אילו צדדים פחות חיוביים יש למדיה החברתית?

תפיסה מעוותת של המציאות

עצרו וחישבו רגע מה אתם מעלים לפייסבוק או לאינסטגרם, ולמה? איך מתקבלת ההחלטה שלכם להעלות פוסט או לא?

בגדול, כל פוסט בפייסבוק או באינסטגרם מתוכנן היטב כדי לנהל את הרושם שאנחנו רוצים שאנשים אחרים יקבלו עלינו. הבעיה מתחילה כשאנחנו בוחרים להעלות רק תכנים מסוג מסוים, כי הם הרושם אותו אנחנו מעוניינים ליצור.

פוסטים שמראים כמה אנחנו מצליחים בעבודה, איזה הורים מושלמים אנחנו (והילדים מגויסים להצטלם היטב, בעל כורחם, כדי לנהל את הרושם הזה), כמה אנחנו מבלים ואיפה, ושאר נפלאות, הם כמובן רק חלק מהתמונה. חיינו מורכבים פי אלף – מרגעים לא פשוטים, כשלונות, מצבי רוח. כל אלה בקושי מקבלים במה במדיה החברתית. עדיף שיחשבו שאנחנו מושלמים.

איך אתם מחליטים מה להעלות ומה לא להעלות למדיה החברתית?

אם כל פוסט מיצג כמה אנחנו מוצלחים וכמה אוהבים אותנו, הרי שלפוסטים מסוימים יש "ניצחון טכני". הלייקים, הלבבות והתגובות מייצרים אצלנו לא רק דופמין (על כך אכתוב בהמשך), אלא תחושה של סיפוק (מי לא אוהב לראות שהוא מוצלח, אהוב ואהוד?), ולכן נייצר עוד מהפוסטים שהביאו לנו את התחושה הזו. הקשר למציאות? לא חייב להיות הדוק, כל עוד הלייקים משרתים אותנו. נחשו איזה סוג פוסטים מצליח במיוחד? כמובן ה"מיקרו תכנים". אין ספק שאם אצטלם בבגד הים, עם הבת היפה שלי, יותר אנשים יעשו לייק מאשר על פוסט כמו זה, שדורש מאנשים לקרוא, להעמיק, ורחמנא ליצלן – לחשוב!

בארץ, הסטטיסטיקה מראה כי בני הנוער בודקים כמה לייקים קיבלו מדי כמה דקות.

60% מהם מדווחים כי הם מעלים תמונות ורודות מדי, שלא משקפות את המציאות.

45% מהם אומרים שהרשתות גורמות להם להרגיש שאחרים יותר מוצלחים מהם.

(הנתונים מתוך דוח החיים הדיגיטליים של בזק ל 2019-2020)

כמה פעמים ביום אתם בודקים לייקים, נוטיפיקציות?

FOMO

FOMO, או הפחד לפספס (Fear of missing out), ניזון היטב מהמדיה החברתית. הרי אם כולם מוצלחים, מבלים, מדגימים הורות למופת וזוגיות שמצטלמת היטב – איך זה שרק לי יש רגעי שבירה, מיזמים שלא צולחים, או ערבים בהם אני יושבת לבד בבית? אולי אני מפספסת משהו בחיים האמיתיים? אולי כדאי שאצא יותר, אפגש יותר, אצליח יותר?  

הפחד הזה יוצר מעגל קסמים – כשאנחנו נחשפים לבחירות של אחרים, אנחנו מתחילים לפקפק בשלנו (איך יכול להיות שערב שקט בבית מספק אותי כשכולם נמצאים בקרחנה על חוף הים מדי ערב?), ההערכה העצמית שלנו נפגעת (שוב לא הצלחתי למלא את הסדנה, בעוד כולם מסביב מרצים מצאת החמה עד צאת הנשמה), ואז אנחנו מרגישים צורך שוב להתעדכן ברשתות החברתיות ולראות מה עוד פספסנו. ואז אנחנו נחשפים לעוד עדכונים, שמתחזקים שוב את הפחד הזה. כמעט בלתי אפשרי לצאת מהלופ הזה. ועוד לא דיברנו על האפקט ההרסני של ההשוואה לאחרים (אבל אל דאגה, בקרוב אזכיר גם את זה).

55% מבני הנוער סבורים כי הם מחמיצים חוויות שאחרים חווים, בגלל חשיפה לתכנים של אחרים ברשתות החברתיות. הנתונים מכאן.

כמה קל להרגיש בודדים, כשכולם מסביב נהנים, מבלים, מייצרים קשרים ומצליחים כל כך

בדידות

קורונה או לא קורונה, הבדידות היא מגיפה שגדלה כבר שנים. פסיכולוגים חברתיים רבים כבר יודעים לשייך את העליה בשכיחותה למדיה החברתית. אם בשנות ה 80 אחוז האנשים שהעידו על עצמם שהם בודדים הסתובב סביב 20%, הרי שעכשיו הוא חוצה את ה 40%. ממליצה להסתכל על הסטטיסטיקות העולמיות.

חלק מהבדידות נובעת מההעדפה של פעילות וניהול קשרים און ליין במדיה החברתית מאשר אוף ליין, אבל זה הרבה יותר מורכב. גם התחושה שלכולם יש חיים מצחיקים, מהנים, מוצלחים ויפים תורמת רבות לבדידות. כי אנחנו, בחיים האפורים שלנו, לא נראים כך, לא נהנים כך, לא מתנהגים כך.

מסתבר שככל שאנחנו מבלים יותר במדיה החברתית, כך אנו מרגישים יותר בודדים. ידוע לכולם שרשת של חברים שומרת עלינו, ואפילו משפיעה על האושר והבריאות שלנו. החברות הטכנולוגיות ששולטות במדיה החברתית משתמשות בידע הזה. הן טוענות שהן "מחברות בין אנשים" או "נותנות לנו אפשרות לבנות קהילות משמעותיות", ויש בזה מן האמת. אבל המדיה החברתית לקחה את זה צעד אח קדימה והיא גורמת לנו להתעדכן כל הזמן (וכל הזמן יש במה), כדי חלילה לא לפספס את הקשרים האלה שלנו. גם אנחנו תורמים לכך באמצעות העדכונים הבלתי פוסקים על כל מה שאכלנו, עשינו, חשבנו. אנחנו מזינים תוכן שגורם לאנשים להבין שאם הם לא יהיו מעודכנים, הם לא בעניינים.

עוד על הקשר בין בדידות ומדיה חברתית תוכלו לקרוא כאן. ומה יש לפסיכולוגים לומר על הקשר הזה? כאן. מומלץ לקרוא.

מה? שוב לא קיבלתי מספיק תגובות?

השוואה לאחרים שמשפיעה על הבריאות הנפשית שלנו   

כבר דיברנו על מצג השווא של המציאות, אבל כדאי גם להבין שהשוואות לאחרים מעולם לא עשו לנו טוב, ובמדיה החברתית הן פשוט חוגגות!

הבעיה היא שאנחנו משווים את כל המנעד שלנו, כולל הרגעים היפים והפחות יפים, להצצה צרה, שטחית ולא מציאותית לחיים של אחרים. בדיוק אותה הצצה שהם בחרו לתת לנו, כדי שיהיה לנו רושם טוב עליהם. ופה מתחילות הבעיות. איך אפשר להשוות את מאחורי הקלעים שלנו, כולל כל החזרות והכשלונות ורגעי התסכול, לבמה נוצצת, מהונדסת היטב ונבחרת בקפידה של מישהו אחר?

המדיה החברתית היא בעלת השפעה מאוד בעייתית על בריאות הנפש, בדיוק בגלל אותה ההשוואה. תוכלו לקרוא על זה כאן. מכל הרשתות, הארגון לבריאות הנפש הגדיר את האינסטגרם בשנת 2018 כמדיה החברתית הכי מזיקה לבריאות הנפשית של צעירים. ההסבר כאן.

תוסיפו לזה את נושא דימוי הגוף, והנה באמת מתכון להשוואות הרות אסון. ממליצה לקרוא ראיון עם חוקרת מאוסטרליה שחקרה שימוש של נערות בנות 18-25 באינסטגרם וההשפעה עליהן ופוסט אישי של בחורה מתחום האופנה שמספרת כמה היא מותשת מלתחזק פאסון באינסטגרם.

אם תרצו להעמיק, תוכלו למצוא כאן דוח שלם של הארגון לבריאות הנפש בבריטניה על ההשפעות החיוביות והשליליות של המדיה החברתית על בריאות הנפש.

איך היא עושה את זה? מה יש לה שאין לי?

בועת הסינון – דומה מושך דומה

אם עדיין לא קראתם על בועת הסינון, אני ממליצה מאוד. מה שקורה בסיוע האלגוריתם של פייסבוק, שחייב לברור עבורינו את מיטב התכנים מתוך הפיד האינסופי, שהוא לומד אותנו ואת ההעדפות שלנו. וכך אנחנו יותר ויותר רואים תכנים של אנשים שמעניינים אותנו (כי כתבנו להם בתגובות שהם מהממים), דעות קרובות לשלנו (כי עשינו להן לייק), והעולם שלנו הופך להיות פשוט שטחי יותר.

גם השפה שלנו מתאימה את עצמה למדיה החברתית. יש מנעד רגשי יותר רחב מאשר "מהמם, נורא או מרגש". אנחנו לאט לאט מאבדים את האותנטיות, את המנעד הרגשי והשפתי, ומתחברים רק לצד אחד של המתרס.

חישבו על העיתון של פעם (יש כאלה שמתעקשים עדיין לפתוח אותו, לעלעל ואפילו לקרוא פה ושם כתבות, כמוני) – בין אם נרצה או לא אנחנו נתקלים שם בדעות ומחשבות שונות. לא עם כולם נסכים, לא את כולם נאהב, אבל זה בעצם מאפשר לנו להישאר פתוחים למגוון רחב יותר של אנשים, סגנונות, רבדים. כל זה לא קורה במדיה החברתית, שם צר כל כך עולמנו.

בלחיצת כפתור אפשר להצליח, להרגיש בעננים, ללמוד.

חוסר אותנטיות ושטחיות

רוב התוכן שאנחנו צורכים הוא תוכן די שטחי – תוכן שהוא יותר פשוט, פחות עמוק, כזה שזוכה ליותר לייקים. וכמובן הוא מעודד אותנו לייצר גם תכנים כאלה – פשוט כי זה מה שמקובל, ואם השכנה שלי זכתה ל 150 לייקים על שולחן ערב החג שלה, גם אני רוצה! כך אנחנו מוצאים את עצמנו מייצרים מיקרו תכנים, ששוב מציגים רק צד אחד של החיים שלנו.

השטחיות נמצאת במקומות נוספים, ובזכות זמן הקשב שהולך ומתקצר (היום הוא עומד על 8 שניות בלבד) אנחנו רוצים להבין מהר, ללמוד מהר. כולם מבטיחים לנו לרזות מהר, לעשות כסף מהר, לראות את האור בריטריט של סוף שבוע. אפילו הרצאות טד מבטיחות ללמד אותנו משהו ב 20 דקות בלבד.

המיקרו תכנים בשילוב עם הרצון לתוצאות מהירות, גורמות לנו להפסיק לרדת לעומק. מי צריך עומק כשאפשר לעשות לייק בשניה ולעבור הלאה? מי רוצה לעבוד קשה? המדיה החברתית חוגגת על השטחיות הזו.

מתי בפעם האחרונה לקחתם מחברת ועט, התנתקתם וכתבתם?

התמכרות

התלבטתי אם להכניס את הסעיף הזה לפוסט הארוך גם כך (בול מה שאתם צריכים לאור הסעיף הקודם), אבל אי אפשר לדבר על ההשפעות של המדיה החברתית מבלי לציין שהיא גם ממכרת. הפיד בנוי ככה שיגרום לנו לגלול עוד ועוד (אפקט זייגרניק – שדואג לכך שדברים פתוחים ישאירו אותנו במצב של חוסר נוחות, ולכן אם יש לנו עוד מה לראות, מה לבדוק, מה לעשות, לא נהיה שקטים. על זה בונות כל הנוטיפיקציות. כל עוד תראו אותן, לא יהיה לכם מנוח עד שלא תפתחו).

ואי אפשר לדבר על התמכרות מבלי לדבר גם על הדופמין. דופמין הוא הורמון שמופרש כחלק ממערכת החיזוק שלנו, בתגובה על גירויים חיצוניים. הוא משפיע על רמת העונג שלנו. הוא גם זה שגורם לכך שהתנהגויות מסוימות יחזרו על עצמן (כי נרצה שוב לחוות עונג).

כשאנחנו נכנסים למדיה החברתית ורואים שאנחנו אהובים, שיש לנו לייקים, תגובות או מחמאות, אנחנו מפרישים דופמין. ולכן נרצה, כמה שיותר מהר, לחזור ולבדוק אולי יש לנו עוד לייקים. ואם זה מצריך עוד פוסט מאותו הזן (זוכרים? מיקרו תכנים) – זה מה שנעשה. כל זה בעצם מייצר התמכרות. והתמכרות זו משפיעה על ההערכה העצמית שלנו.

חוקרים מהארוורד מצאו כי המדיה החברתית יוצרת פעילות דומה במוח לזו של מכונות ההימורים (Slot machines) וקוקאין – שמייצרים התמכרות. הניצחונות שלנו במדיה החברתית הם הלייקים והתגובות – מה שמשפר את ההערכה העצמית שלנו (ממש כמו לו היינו זוכים במטבעות במכונת ההימורים).

לסיכום, למדיה החברתית, למרות שהיא הביאה הרבה דברים חיוביים לחיינו, יש גם צדדים פחות חיוביים. הנה סרטון פשוט שמסכם כמה מהדברים. ממליצה מאוד להראות לבני נוער:

אז מה עושים כדי למתן קצת את ההשפעות השליליות של המדיה החברתית?

אחרי כל השליליות הזו, אני חייבת רגע לקחת אוויר ולספר לכם שיש מה לעשות, והוא לא חייב לכלול התנתקות גורפת מהמדיה החברתית, כי יש לה בכל זאת גם צדדים חיוביים, ולא מעט. אז מה אפשר לעשות?

  • מינון – לא חייבים לבדוק לייקים מדי שעה, וגם ממש לא חייבים שהטלפון ינוח ליד המיטה וניגש אליו בשניה שאנחנו מתעוררים. אולי בהתחלה הגמילה תהיה קשה, אבל לאט לאט תתרגלו. אפשר להטעין את הטלפונים בחדר אחד מזה שאנחנו ישנים בו, לקבוע זמן מוגדר לבדיקת מדיה חברתית, וכד'. בקיצור – להקטין את המינון. ואם זה קשה לכם מדי, אותו מכשיר סלולרי יכול פשוט להגביל אתכם לזמן מוגדר ביום של שיטוטים במדיה החברתית אם תגידו לו.
  • להתנתק מדי פעם – לעשות סוג של ניקיון יזום. לצאת להליכה בטבע ללא הסלולרי, לשמוע מוזיקה בלי הפרעות, ללכת לים ולא לגלוש כל הזמן בטלפון, לכתוב במחברת ולא על המסך בו ההודעות קופצות.
  • לפתח מבט ביקורתי על התכנים שאנחנו צורכים. להבין שאנשים בוחרים מה וכמה לשים, ובעיקר מה לא לשים במדיה החברתית. לעולם לא נדע כמה כשלונות קדמו להצלחה הבומבסטית שנתקלנו בה במדיה.
  • כמה שפחות נוטיפיקציות – ניתן, בלחיצת כפתור, לבחור אילו הודעות נרצה לקבל. אפשר לבחור שהן לא יופיעו בנייד, שרק חלקן יופיעו, שלא נקבל הודעות במייל וכד'. כך נדאג אנחנו להציץ בהן כשאנחנו בוחרים ולא כשהרשת בוחרת בשבילנו (זוכרים את אפקט זייגרניק? בואו נשתמש בו לצרכים חיוביים ולא לבדיקת נוטיפיקציות בכל פעם שהטלפון מצייץ).  
  • ואם אפשר – לגלוש במדיה החברתית כמה שפחות בטלפון הנייד. כבר כשנה שאפליקציית הפייסבוק שלי הוסרה מהנייד, והחיים שלי בהחלט יפים ורגועים יותר. כשאתם בודקים נוטיפיקציות ומשוטטים דרך המחשב, יש פחות סיכוי שתשתמשו במדיה החברתית כדי להעביר את הזמן (למשל בזמן שאתם עומדים בתור).

הרבה ידע בפוסט הזה הוא מתוך הספר המעולה "קוד סמוי" של יובל דרור. מומלץ בחום!

מקווה שהפוסט הזה גרם לכם לראות דברים בצורה קצת יותר פרופורציונלית. אשמח לשמוע תובנות שלכם.

8 תגובות

  1. אני בכלל חי בבועה נתקתי עצמי מגישה לרשתות החברתיות ע"י חסימה אין לי בכלל את הפיתוי ואני משתמש במדיה 90 אחוז עבור דברים חיוניים כדי פחות לבזבז זמן, פחותנלהתמכר ושהמוח שלי יהיה יותר נקי

  2. כל כך מעט תגובות וחבל!!!
    חבל שהמדיה החברתית לא רוצה לפרסם פוסטים אנטי מדיה חברתית, ולהנגיש אותם בקלות, כי הרי כל הכסף שהם עושים, הם עושים מכל הדברים השליליים שמוצגים בפוסט הזה.

    תמשיכי בעשייה ובכתבות, בסוף זה כן יגיע ואנשים כן ישמעו ויפכחו את העיניים.
    צריכים עוד אנשים כמוך להבראה שלנו ושל ילדינו.

  3. תודה גילוש יקרה, תודה על כתיבה ביקורתית המראה צד שונה של המתרס
    תודה על כתיבה אחראית עם הרבה סימוכין ומידע מעמיק
    מחכה לקרוא את הכתיבה הבאה שלך

  4. פוסט חשוב ומשכיל.
    בדיוק החלטתי ללמוד משהו משפע הקורסים הפתוחים עכשיו ואז שוב נפלתי לשיטוט לא מחייב במרחב הפייסבוק והאינסטגרם.
    אני חושבת שצריך באופן מודע להכניס לפיד אנשים שחושבים אחרת . לפחות קצת אחרת, לא לעשות לייק לכל תמונה בבגד ים אלא לתכנים מורכבים כמו זה. והכי חשוב תמיד – לשמור על חשיבה ביקורתית.

    1. מסכימה לגמרי. דורש הרבה משמעת ומרווח נשימה, אבל בהחלט אפשרי 🙂
      תודה נעה יקרה!

מה חשבת? אשמח לשמוע את דעתך

האימייל שלך לא יוצג באתר, אני מבקשת אותו לצורך אימות וסינון ספאם.

שדות חובה מסומנים ב- *

די, תמשיכי

כל הדברים הטובים שיש בבלוג אצלך בתיבה :)

עוד באותו נושא

גיל מרטנס

כיף שהגעתם ונעים להכיר. קצת עלי? אני עוסקת בנושאי שיווק ומיתוג באמצעות תוכן, השפעות המדיה החברתית על החברה, ניהול קהילות, ועוד.

מרצה באקדמיה ובארגונים. מהנדסת תעשייה וניהול, יש לי תואר שני בבריאות תעסוקתית, ואני דוקטורנטית בחוג למדע, טכנולוגיה וחברה בבר אילן. אני גם בלוגרית, כותבת, תולעת ספרים. ולעולם לא מפסיקה להתרגש מהמילים הכתובות.

אה, ואני קמה כל בוקר בחמש לתרגל קונדליני יוגה. חיה ונושמת מוזיקה.

די, תמשיכי

כל הדברים הטובים שיש בבלוג אצלך בתיבה :)