כבר שנים שהפוסט הזה נכתב ונמחק אצלי שוב ושוב. הפעם החלטתי שהגיע זמנו. הגיע הזמן להתעורר מההיפנוזה של המדיה החברתית וקלישאותיה.
בואו נצלול יחד לקלישאות המדיה החברתית ונבחן מה הן בדיוק, מדוע הן עובדות למרות שלכולנו ברור שמדובר בזיוף, על מה הן מבוססות ולמה אנחנו ממשיכים להשתמש ולהאמין בהן.
מהי קלישאה?
קלישאה היא ביטוי, רעיון או אלמנט שהפך להיות בשימוש כל כך מופרז, שאיבד ממשמעותו המקורית (למשל – 'הכדור הוא עגול', 'כסף לא גדל על עצים' או 'ההצגה חייבת להימשך').
המילה קלישאה מקורה בצרפתית (cliché) והקלישאות עצמן נולדו בבתי הדפוס. פעם, לכל אות או מילה היה בלוק משלה. כששמו לב שיש ביטויים שחוזרים על עצמם שוב ושוב, החליטו לייצר שבלונות לאותם ביטויים כדי לחסוך זמן וחומר. לבלוקים האחידים הללו קראו קלישאות.
קלישאות המדיה החברתית – קווים לדמותן
אני בטוחה שכל מי שנמצא ברשתות החברתיות נתקל לפחות כמה פעמים ביום בקלישאות – אותם ביטויים חלולים שאנחנו רואים ושומעים שוב ושוב. אלו יכולים להיות ביטויים כמו נשימות עמוקות ומדיטציה, הזדמנויות צמיחה, מינוף העסק, או המאוס עלי מכולם – צמיחה מתוך משבר. צ'רצ'יל לבטח מתהפך בקברו. יש לא מעט ביטויים סטריליים ומוכרים, שמיועדים לרגש אותנו (בזול) או לשכנע במהירות.
בימים של המלחמה מול איראן, הן הגיעו לשיא (או כך לפחות היה נדמה לי). אולי זה מפני שכולנו מחפשים נחמה, הגדרות, סיוע. המדיה החברתית שבה אנחנו מבלים הרבה יותר מדי בתקופות כאלו, מספקת לנו מנות קטנות ומוכרות שמספקות לנו אשליה של שגרה, של שליטה.
הקלישאות הללו, ובעיקר הצמיחה התמידית ממשברים (אני טרם התאוששתי ממשבר הקורונה, ומאז משבר רודף משבר. אולי זו הסיבה שהקלישאה הזו היא הקשה לי מכולן) מזכירים את מה שכתב ניל פוסטמן על הטלוויזיה. הוא מתאר איך כל דבר – חדשות, אירועים פוליטיים ואפילו חינוך – הופכים בטלוויזיה לבידור. נדמה לי שאפילו המשברים שאנחנו חווים פה ללא הרף נועדו, במידה מסוימת, לבדר ולהעסיק אותנו (וכמו שההיסטוריה לימדה אותנו, בידור הוא כמו אופיום להמונים. עוד נגיע בסוף למחשבה שיש לי בנושא).
לא רק ביטויים הופכים לקלישאות במדיה החברתית. גם טרנדים שאנחנו רואים שוב ושוב. הציצו ברשימה הבאה לגילוי הטרנדים הכי נפוצים (ובלתי נסבלים) באינסטגרם.
הזיוף שקשה לשים עליו אצבע, אבל נוכח כל כך
מרגישים לפעמים שאתם נתקלים בפוסט במדיה החברתית ומשהו מרגיש לכם לא מדויק, לא אמיתי או לא ממש אותנטי? הקשיבו לעצמכם. התחושה הזו לרוב מדויקת. הרי איך ייתכן שכולם נושמים, מתרגלים מדיטציה, צומחים מכל משבר, נמנעים מפחמימות ואפילו מצליחים בין ממ"ד למקלט לשמור על שגרת ספורט מבורכת?
רויטל ויטלזון מצליחה להצביע על הזיוף הזה ומה שהוא עושה לנו בצורה הרבה יותר טובה ממני:
איך הקלישאות עובדות (עלינו), ולמה?
איך זה יכול להיות שהקלישאות הללו מצליחות לעבוד? מצאתי כמה סיבות:
- אהבת המֻכָּר – מאז שנתקלתי בהטיה הזו של כהנמן, הבנתי המון דברים. מסתבר שאנחנו לא רק מרגישים בנוח כשדברים הם מוכרים לנו, אנחנו גם מתחילים לחבב אותם. וזה לא הכל – ככל שביטוי יישמע לנו מוכר (למשל כי שמענו אותו כבר 1,000 פעמים) – אנחנו נראה בו אמת. אני אחזור על זה שוב – המוח שלנו, לפי כהנמן, לא יודע להבדיל בין משהו מוכר למשהו אמיתי. זה יכול להיות ביטוי, רעיון או אפילו מבנה של משפט. תוכלו לקרוא כאן עוד על אהבת המֻכָּר והקשר למדיה החברתית.
- אפקט הזמינות – עליו מבוססים הרבה מאוד מסרים של עולם הפרסום. תראו שוב ושוב פרסומת, תשמעו שוב ושוב שיר או ג'ינגל והוא יקפוץ לכם לראש כשתצטרכו מוצר או שירות. ככל שנראה את הקלישאות הללו, נדע גם אנחנו לחזור עליהן בעת הצורך.
- הקלישאות נותנות לנו להרגיש שייכים. הרי כולנו באותו ראש, אנחנו יחד בזה.
- גם ההוכחה החברתית משחקת פה תפקיד. הרי אם כולם משתמשים בקלישאות, כנראה שגם לנו כדאי. לא?
- עקרון פוליאנה, לפיו יש לנו נטייה לזכור ביתר פירוט אירועים חיוביים ושמחים, משחק תפקיד בקלישאות החיוביות. כולנו רוצים להיות ולהיראות חיוביים. אנחנו יודעים שאנשים חיוביים (ממש כמו פוליאנה) מושכים אליהם אנשים, כי כולם רוצים להיות בקרבתם.
- הקלישאות מאפשרות לנו להיכנס לרגע לבועה מוכרת, נוסחתית, כמעט סטרילית – שהיא מחוץ לחיים הרגילים, לרגשות המורכבים והמציפים ולדברים שהם לא שחור או לבן. יש בהן משהו כמעט מנחם בפשטותן ובהירותן.
- כשהקלישאות נאמרות ע"י דמות סמכותית (מומחים, משפיענים, מנטורים, מורים או יועצים) – הן נותנות לנו בטחון. אנחנו רוצים להאמין בהן. רוצים לקחת כל מה שיעזור לנו להתמודד.
- ולצערי, התרגלנו קצת לקיצורי דרך (מנטרה חיובית אחת והנה כל זוית הראיה שלנו השתנתה), לסיפורי השראה והצלחה. הקלישאות מתיישבות עליהם יופי.
איך הקלישאות משפיעות עלינו?
בטווח הקצר והמיידי הקלישאות מנחמות ומרגיעות אותנו. הן מֻכָּרות, ואנחנו לא צריכים לעבוד קשה כדי להבין או לפענח.
אבל ברגעים שאחרי, מתחילות להתעורר אצלנו ספקות ושאלות: האם זה אמיתי? האם רק אצלי זה לא עובד כך? האם משהו לא בסדר בי כי אני לא מרגישה מדהים, לא ממנפת את המשבר, לא נמצאת בעשייה ושמחה תמידית?
כשאנחנו נתקלים בקלישאות ולא מתחברים אליהן באמת, לעומק (ובינינו, מאוד קשה להתחבר באמת לקלישאות), אנחנו די מהר מרגישים תחושת ניכור. אנחנו מבודדים עם הרגשות שלנו, בעוד כל העולם מוצא דרך קלה ומהירה להתמודד. מנטרה אחת, משפט מֻכָּר והנה המשכנו הלאה.
כשמדובר בתקופות כמו שאנחנו חווים בשנים האחרונות, זה גם מקשה עלינו להיות באמת עם התחושות הקשות. כי איך יכול להיות שמסביב כולם מצטלמים עם חיוך ורק לי מר בלב?
ומה קורה עם קלישאות שמרגישות לנו חיוביות? אנחנו נדבקים בהן! מנגנון ההדבקה החברתית עובד כך שאם סביב כולם מדברים בשפה מסוימת, אנחנו נאמץ אותה מבלי לשים לב. ואז אנחנו פשוט ממשיכים את השרשרת של הקלישאות.
הקלישאות למעשה "מרדימות" אותנו. סוג של קהות חושים. הן שמות תווית על רגשות לא ברורים או חוויות מורכבות, מבלי שנצטרך למצוא מילים משלנו, או להתמודד באמת. סוג של פלסטר.
ויש גם את קלישאות העצב. יש לזה אפילו שם – Sadfishing – תופעה טרנדית ברשת שבה הכאב מופיע כרמז גלוי למחצה, אך בפועל הופך בעצמו למופע.
בין אם הן שמחות או עצובות, הקלישאות הופכות דברים מורכבים (כמו הטבע האנושי) למשפט פשוט, כמעט ריק. תווית יחידה ובודדת שבאה להדחיק מורכבות אנושית.
הפיד כמרחב היפנוטי
המדיה החברתית אלופה בלהכניס אותנו למצב של טרנס.
מדובר במצב תודעתי שבו אנחנו לא לגמרי אנחנו. הרגשות מושטחים, האסקפיזם חוגג, אנחנו נתונים למרותו של האלגוריתם ותשומת הלב שלנו נודדת לדברים, אנשים או תופעות שביום יום לא היינו מזכים במחשבה אחת.
אנחנו במצב של מיסוך ובריחה – מהיומיום, מהרגש, מהתסכולים. מדובר במנגנון גאוני שמרחיק אותנו מעצמנו ומהתמודדות עם מה שיש או אין בחיינו.
מייקל זינגר, שהוא מורה מיוחד במינו (מוזמנים להקשיב לפודקאסט הנפלא שלו), מזכיר לנו שכשעולה בנו רגש לא נעים יש לנו למעשה שלוש אפשרויות: האפשרות הראשונה היא להוציא החוצה (אם למשל מישהו העליב אתכם, אתם יכולים מיד להעליב חזרה, או לבקש ממנו להתנצל). כך אנחנו מנסים "לתקן" את העולם שגרם לנו להרגיש לא נעים. האפשרות השניה היא הדחקה: נתנהג כאילו כלום לא קרה, לא נחשוב על זה, לא נתמודד. בשני המקרים אנחנו לא פוגשים את הרגשות והתחושות, ובמוקדם או מאוחר הם יזכירו לנו שהם עוד פה. האפשרות השלישית היא הדרך הבודהיסטית – לשבת עם כל מה שעולה. וכמו שיודע כל מי שהתנסה בזה, זה חתיכת אתגר.
המדיה החברתית בכלל, והקלישאות שלה בפרט, מאפשרות לנו את הבריחה המהירה אל עולם שבו הכל פשוט, ואין צורך לחשוב או להרגיש דברים לעומק. היא מטשטשת לנו את הכאב, גם אם רגעית.
הקלישאות עובדות בצורה מושלמת עבור האלגוריתם – קל להן לתפוס את תשומת הלב שלנו. הן פשוטות הרבה יותר עבור המוח העמוס גם כך מאשר תוכן מורכב ועמוק שדורש רפלקציה וחשיבה. אולי אנחנו אפילו קצת מכורים אליהן.
ואולי הקלישאות דווקא מרגיעות אותנו?
לי אישית יש כנראה אלרגיה אליהן, אבל ניסיתי לאתגר את עצמי ולבחון את הצד החיובי שלהן.
הרי למילים יש כוח גדול. זה ידוע שמנטרות מסוימות יכולות לשפר חרדה ומצבים נפשיים אחרים.
אבל האם זה נכון גם לקלישאות? המחקרים לא חד משמעיים. מצד אחד יש אפקט למנטרות או ציטוטים חיוביים, אבל מסתבר שבשלב מסוים ובמדיום מסוים, הם מפסיקים לעבוד. הרי המדיה החברתית דווקא מעודדת אצלנו את החרדה.
ויש גם את אפקט פפגנו (על שם הגיבור המקסים מ"חליל הקסם" של מוצרט) – לפיו כאשר מישהו במשבר רואה או קורא על מישהו אחר שגם היה במקום קשה אבל מצא דרך להתמודד, זה יכול לתת לו תקווה, להראות שיש פתרונות ולעזור לו לא לוותר. קלישאות ומנטרות חיוביות נמצאות לפעמים בדיוק במקום הזה.
אם כך, מתי קלישאות נותנות תקווה ומרגיעות אותנו? כנראה שברגע שאנחנו שומעים אותן. הן, כאמור, מאפשרות לנו שליטה רגעית. אך האם הרגעה זה מה שאנחנו בהכרח צריכים?
השפה הקלישאתית היא שפה הישרדותית. היא ממש משמשת כמו קרש צף להאחז בו כשאנחנו מרגישים שאנחנו טובעים. היא נגישה, מוכרת ומרגיעה. אנחנו כל כך רוצים להאמין שהדברים הם פשוטים, קלים ואפשר לפתור אותם. מחקר בקרב צעירים בתקופת הקורונה הראה שאנחנו אפילו מעדיפים ציטוטים ואנקדוטות של מוטיבציה.
כאן אפשר לקרוא על שימוש בציטוטים מוטיבציוניים לשיפור בריאות הנפש.
איך נזהה קלישאה?
לרוב, הקלישאות הן משהו שכבר שמענו ומוכר לנו מאוד. הנה כמה סימני אזהרה ודוגמאות להמחשה:
- הכללות (תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר, הכל קורה לטובה, מה שלא הורג מחשל)
- מושגים רוחניים שהוצאו מהקשרם (כל מה שאת צריכה נמצא כבר בתוכך, אפשר לחיות מתוך תודעת שפע)
- מנטרות עסקיות (יציאה מאזור הנוחות, צמיחה ממשברים, כשלון הוא מקפצה בדרך להצלחה)
- מסרים שיווקיים (כי מגיע לך יותר, כי גם את חייבת לתת את המתנה שלך לעולם)
- שפה מתקתקה (זכרי: את לא לבד, אתה מדהים בדיוק כמו שאתה)
כשמנסים להבין מה הכוונה, במיוחד אם אין הקשר או רקע, מיד מרגישים שמשהו פה חלקי וחסר. המסר לא ממש נוגע בנו, רק מרחף מעל.
האנשים שהפכו לקלישאות
את הפסקה הזו אני כותבת בראש כבר שנתיים לפחות.
התחלתי לגעת בנושא המורכב הזה בפוסט על נוכחות אותנטית ברשת. למעשה, במדיה החברתית יש סוג של פרדוקס – כי למרות שהיא מעודדת אותנו לאותנטיות, אנחנו בונים ומהנדסים היטב תדמית, וזה בדרך כלל רחוק מאוד מאותנטיות.
אנחנו הפכנו את עצמנו למותג, שיש לתחזק עוד ועוד. אנחנו הופכים לעבדים של התדמית שלנו.
איך כל זה קשור לקלישאות?
אם קלישאות עובדות כל כך טוב ברשת, ומושכות אליהן תשומת לב, הרי שאם נתרגל להשתמש בהן, נמשוך גם אנחנו תשומת לב. וכולנו רוצים נראות ברשת.
האלגוריתם של המדיה החברתית מתגמל אנשים שמעלים תוכן בעקביות, תוכן פשוט וחיובי שגורם לאנשים לעצור לרגע, לזרוק איזה לב או שניים ולפעמים להשאיר תגובה שלא מחייבת מעורבות רגשית או אינטלקטואלית ("מהממת").
הפלטפורמות הללו מעודדות מסחור של העצמי. ולא סתם מסחור – אלא מסחור פשוט, שטחי ולא עמוק. ממש כמו קלישאות.
אם תסתכלו על הפיד שלכם, תוכלו בקלות לזהות אנשים שנראים, מדברים או כותבים אותו הדבר. הם ממש משכפלים את עצמם דרך תבניות, דרך שבלונות. זוכרים מאיפה באו הקלישאות?
לאורך זמן, התבניות הללו גוברות על המורכבות האמיתית ואנחנו נשארים עם מנטורים, יועצים או משפיענים שהופכים לקלישאה מהלכת – תמיד יש להם מסר חיובי, תמיד לקח ממה שקורה, תמיד תובנה עסקית ותמיד תמיד שורת מחץ.
כולנו זקוקים לנראות, להכרה. לצערינו, תבנית קלישאתית היא לעיתים זו שתביא את ההכרה. ועוד לא דיברנו על עידן ה AI שהופך כל כך הרבה תכנים לגנריים.
אז מה עושים? איך מתעוררים מאשליית הקלישאות?
אני יכולה לחשוב על כמה דברים שאולי שווה לנסות ולתרגל:
- כבר הזכרתי אותה באחד הפוסטים – מדיטציית העיתון של טארה בראך. אני ממירה אותה למדיה החברתית – לא להתעלם אלא פשוט לקרוא, ואז לעצור ולבדוק איך זה מרגיש לנו. זה תרגול מצוין להיכרות עם עצמנו ועם איך דברים גורמים לנו להרגיש. כשאנחנו מודעים למה שהם מעוררים בנו, הם לא כאלה מפחידים, ויש לנו יותר כוח להתמודד איתם.
- להיות נאמנים למה שאנחנו מרגישים. סמכו על עצמכם. אם משהו מרגיש לכם מזויף, שטחי, סיסמה חלולה או לא אותנטי – כנראה שאתם צודקים. מותר לא לאהוב ולא להסכים.
- אל תתנו לזה יד. נתקלים בקלישאות חלולות? לא חייבים להגיב או לתמוך. יש לכם אנשים בפיד שמלאים בסיסמאות? מותר להסיר עוקב. יש לנו כוח. תארו לעצמכם שנראה באמת תכנים מעניינים ולא קלישאות?
- שווה לשאול – האם הביטוי או המשפט יהיה נכון גם אם נראה היום 20 פוסטים שאומרים אותו הדבר? מה זה אומר לגבי אותו ביטוי?
- האם בחיים שלנו יש תמיד פאנצ' ליין? נדמה לי שלרוב אין. ואם כך, גם בפוסטים לא צריך להיות.
- האם הקלישאה הזו מעוררת בי קנאה, אשמה, ערך עצמי נמוך? אם כן, למה? ושוב אני מזכירה שהכוח בידינו – לא חייבים להשתתף בחגיגת הקלישאות הזו. מותר להסיר עוקב, להתנתק ולא להגיב. יש לנו הרבה יותר כוח ממה שאנחנו חושבים.
ואולי הקלישאה היא חלק ממנגנון של כוח?
לסיום, אני רוצה להציע כיוון מחשבה מסוים.
האם יכול להיות שהקלישאות הללו משמשות כסוג של משטור רגשי – שפה שמארגנת את האפשרויות שלנו? שלא נותנת לנו לברוח לכל מקום אפשרי?
בחודשים האחרונים שקעתי לכתביו של מישל פוקו, שמדבר הרבה על כוח. אחד ממנגנוני הכוח, בעיניו, הוא השיח, השפה. שפה יכולה לייצר ציות, קונפורמיות, עולם משותף. קלישאות, כך נדמה לי, עושות פה עבודה מצוינת.
בספר "קהילות מדומיינות", מתאר בנדיקט אנדרסון איך שפה מייצרת קהילה. כשכולם קוראים את אותם עיתונים, מדברים באותה שפה, משתמשים באותם מונחים ושומעים אותם דברים – נוצר דבק חברתי, זמן משותף, תחושה של ביחד – חוויה משותפת וקולקטיבית. קלישאות פועלות בדיוק כך.
ובכן, מי מרוויח מזה ש"נירדם"? למי זה טוב שכולנו צומחים ממשברים אבל לא שואלים מדוע הם קורים, שוב ושוב?
קלישאות, מסתבר, יכולות לשמש סוג של "מעקף" לחשיבה ביקורתית. אפשר לקרוא על זה כאן.
ומה אתם חושבים? אשמח לקרוא.
