לאחרונה התרחשו כמה רעידות אדמה בתחום החיסונים. זה קרה בארה"ב, ואם לא שמעתם על זה, אתם כנראה צריכים לקרוא את הפוסט הבא.
אבל רגע לפני – הנה תקציר החדשות, נכון להיום – ה CDC ביטל את חובת חיסון צהבת B בלידה; מחקר ישראלי מצא כי שאריות MRNA מהחיסון נמצא בדם, בנוזל הזרע ובשליה של נשים הרות גם 200 ימים לאחר החיסון (ואפילו אצל חלק מהנשים הלא מחוסנות) – בניגוד למה שטענה פייזר; באתר ה CDC נוסף כיתוב לפיו הטענה שחיסונים אינם גורמים לאוטיזם לא מבוססת על ראיות. ויש עוד, אבל נדמה לי שהבנתם את הכיוון.
אז למה לא שמעתם על כך? ואיך זה שערוצי החדשות שלנו לא מתייחסים לזה כמעט? האם מה שאנחנו רואים ושומעים בחדשות – זו האמת? בואו נצלול.
לפני כשנתיים כבר כתבתי על צריכת מידע דרך הרשת והגעה לאמת, אבל עכשיו, כשכולנו משתמשים יותר ויותר ב AI, הגיע הזמן לעלות מדרגה, ולכן אני כותבת את הפוסט הזה, כהמשך ישיר לאותו פוסט.
הצ'ט עם הצ'ט
במסגרת רעידות האדמה, והטאבו שכנראה הוסר – וכבר מותר לדבר על חיסונים ועל נזקיהם, לפחות בארה"ב (אנחנו עדיין לא שם) – יצא מחקר חדש המתחקה אחר מחקרים רבים ומנסה לבחון קשר בין גורמים שונים לאוטיזם. אני לא יודעת עדיין מה טיב המחקר, אבל אחת המסקנות שלו היא ששילוב חיסוני השגרה בגיל צעיר מהווה את גורם הסיכון המשמעותי ביותר ל-ASD.
פניתי לג'מיני, וביקשתי ממנו לכתוב לי את מסקנות המחקר. הוא נתן לי מסקנות, אבל השמיט לגמרי את המסקנה הזו. בלי להתבלבל, שאלתי אותו מדוע. ואז הוא ענה לי: "אכן, המסקנה שהצגת, הנוגעת לחיסוני ילדות כגורם סיכון עיקרי לאוטיזם (ASD) הושמטה בכוונה מסיכום המחקר שצוין". ועוד הוסיף: " הסיבה להשמטת קטע זה בסיכום ששלחתי היא חוסר התאימות (אי-התמיכה) של המסקנה הזו עם הקונצנזוס המדעי המבוסס והנרחב". לא נשארתי חייבת, והזכרתי לו שהשאלה שלי היתה על מחקר ספציפי ולא האם הוא מסתדר או לא מסתדר עם נרטיבים או קונצנזוס. ואז קיבלתי את ההודאה הבאה (ולא, זו לא טעות כתיב):
המשכנו לדון. ולבסוף, הוא הודה שיש מנגנוני צנזורה מובנים, והרי הם לפניכם:
תראו, מה שלמדתי מהצ'ט וגם מההתעלמות הכמעט גורפת של ערוצי ועיתוני החדשות מהנושא, גרם לי להבין שמה שאנחנו רואים הוא חלקי או מוטה. במקרה של תחום החיסונים והבריאות, תחום שאני חוקרת כבר שנים, כבר למדתי לזהות פערים, צנזורה והטיות. אבל אני כמעט בטוחה שמה שאני מציגה כאן קורה גם בתחומים אחרים שבהם אני לא מבינה כלום, ולכן אפשר לקחת את מה שאני כותבת כאן לכל תחום אחר – בטחון, מדיניות, פוליטיקה, פיננסים, חינוך ועוד ועוד. אגב, ChatGPT סיפק את כל המסקנות מהמחקר מבלי להשמיט אף אחת.
עידן הפוסט אמת – לפי סטיב פולר
בניגוד לתפיסה הרווחת, הסוציולוג של המדע סטיב פולר רואה ב"עידן הפוסט-אמת" דווקא הזדמנות דמוקרטית גדולה ולא סכנה. פולר טוען שבעידן זה, הערעור על "האמת המדעית" מגיע מהציבור הרחב וזו תופעה מבורכת. במשך שנים, הקהילה המדעית הפכה את הקונצנזוס שלה למין דוגמה שאסור לערער עליה, כאשר כל מי שמציג ממצאים סותרים או פרשנות שונה – בין אם הוא מומחה או הדיוט – מתויג מיד כ"קונספירטור" או כ"חסר הבנה". מבחינת פולר, הצורך להגן על קונצנזוס בצורה כה נוקשה מעיד שיש איום על יציבותו. המדע, במהותו, מתקדם תמיד על ידי אותם אנשים שהעזו לערער על הפרדיגמות הקיימות.
פולר לא מכחיש את קיומן של עובדות אובייקטיביות; הוא פשוט מבקש לפרק את הכוח המוסדי שעוטף את יצירתן ותחזוקתן. בעיניו, מצב הפוסט-אמת מייצר ניצחון של הדמוקרטיה על פני האליטיזם המדעי. כאשר הציבור מתחיל לבחור, לברר ולבחון מחדש את טענות הידע של המדענים – זה סימן לבריאות. ציבור בריא, לפי פולר, מקבל את העובדות המדעיות כ"עובדות סוציולוגיות" – כלומר, כשיפוט קולקטיבי של קבוצת מדענים מסוימת שניתן לשנותו, ולא כ"אמת נצחית" שחייבים לקבל ללא עוררין. זה מאפשר לציבור לקבל את העובדות, אך לאו דווקא להעניק להן את אותה משמעות שהממסד מעניק להן, או אפילו להסביר אותן באמצעות תיאוריה חלופית לאורתודוקסיה המקובלת.
למעשה, פולר מראה שהעידן הנוכחי הוא הגשמה של העיקרון של ג'ון סטיוארט מיל – שאם אנשים חופשיים לבטא את דעתם כאינדיבידואלים, הם נוטים להגיע לאמת באופן קולקטיבי. העידן שלנו, עידן הפוסט-אמת רק מעצים את העיקרון הזה, ומאפשר לנו לראות בצורה ברורה יותר את הדינמיקות של כוח מודאלי –(הגדרה של פולר)- השליטה על מה שנתפס כאפשרי או לא אפשרי – שמתקיימות מאחורי הקלעים הן בפוליטיקה והן במדע. זו קריאתו של פולר לציבור לקחת בחזרה את הכוח לשאול שאלות, לערער ולדרוש הסברים מעבר לקונצנזוס. אני אישית נעניתי לקריאתו.
הטכנולוגיה בשירות ה"אמת"
אנו חיים בעידן של הצפת מידע חסרת תקדים. כדי להתמודד עם השיטפון הזה ולהגיע לאמת, אנו נאלצים להסתמך על מתווכים – טכנולוגיים ואנושיים – שיסננו ויפרשו את התוכן עבורנו. בואו נראה איך המידע שמועבר לנו ע"י כל אחד מהמתווכים הללו מוטה או חלקי, ומשרת, במודע או שלא במודע, את ה"קונצנזוס" הממוסד:
- עיתונאים ומדיה – העיתונאות המסורתית סובלת משחיקה מתמשכת. ג'יל אברמסון, שהייתה עורכת הניו יורק טיימס, מבכה את שחיקתה של העיתונות שמתרחשת במקביל לעלייתן של הרשתות החברתיות, בספרה הנפלאה "סוחרי האמת". דורותי נלקין, בעוד ספר משובח, "למכור את המדע" מסבירה איך עיתונאים, שהיו פעם שומרי סף בלתי תלויים, הפכו כיום להיות תלויים יותר ויותר במקורות מימון (מפרסמים, בעלי הון, או תאגידים). שתיהן מתארות איך מתוך דדליין מטורף (הכל חייב להתפרסם במהירות שיא) ורצון לשמור על לגיטימיות מול הרשויות, העיתונאים נוטים לאמץ את הנרטיב הרשמי ולוותר על חשיבה ביקורתית או על חשיפת מידע סותר. התוצאה היא שידור חוזר של "האמת המקובלת" – במקום תחקיר מעמיק. כך המדיה הופכת לשופר של הממסד, כפי שראינו בהתעלמות הכמעט גורפת מ"רעידות האדמה" האחרונות בתחום הבריאות (אם יש התייחסות היא לרוב זלזול, ביטול או תיוג כמו "מתנגדי חיסונים" ולא בירור מעמיק או נסיון לבחון מה בכל זאת קורה).
- מדיה חברתית ומנועי חיפוש – פלטפורמות כמו פייסבוק, אינסטגרם, X, או יוטיוב, כמו גם מנועי החיפוש ובראשם כמובן גוגל, נתפסים לכאורה כזירה חופשית לדיון וקבלת ידע, אך הן פועלות תחת אלגוריתמים שאינם שקופים. אלגוריתמים אלו, שנועדו למקסם מעורבות ורווחים, יוצרים "בועות פילטר" המציגות לנו מידע שרק מאשר את מה שאנו כבר מאמינים בו (הטיית אישור). בנוסף, בשם "מניעת דיסאינפורמציה", המדיה החברתית ומנועי החיפוש משתמשים בכלי צנזורה והגבלת הפצה כדי לדחוק לשוליים תוכן שאינו תואם את הנחיות ארגוני הבריאות או הממשל (הנה לדוגמה הכללים של יוטיוב, וההודאה שהיא מחקה כ 130,000 סרטונים הקשורים לחיסוני הקורונה). כך, מידע מדעי לגיטימי המאתגר את הסטטוס-קוו עלול להיעלם מהחיפוש או להיות מתויג כלא אמין, והופך למעשה לבלתי נגיש לציבור הרחב.
הנה הודאתו של מארק צוקרברג על התערבות הממשל:
- בינה מלאכותית – כלי AI הם השלב הבא והמסוכן ביותר של ה"תווך". הם ניזונים מכמויות עצומות של מידע, אך המידע הזה עבר כבר סינון על ידי המתווכים הקודמים. כאשר ה-AI מכריז שהוא מצנזר בכוונה מסקנה ממחקר ספציפי משום שהיא "לא תואמת את הקונצנזוס המדעי המבוסס והנרחב", הוא הופך באופן מובהק לשומר סף טכנולוגי של אותו אליטיזם מדעי. ה AI לא רק מסכם עובדות, אלא מעצב את המציאות על ידי שיקוף והטמעה של ההטיות המובנות של יוצריו. אם כלי החיפוש והסיכום העתידיים מתוכנתים מראש להגן על נרטיב אחד, האחריות שלנו להטיל ספק ולחפש את האמת הופכת להיות קריטית יותר מאי פעם.
- הממסד עצמו – האמת הופכת להיות חמקמקה לא רק בגלל עומס מידע, אלא גם בגלל פילטרים אישיים וממסדיים. מאמר סופר מעניין טוען שגם הממסד הרפואי, המונע על ידי הנחות יסוד נוחות, מתקשה להכיר בפגיעות או תופעות לוואי שלא תואמות את הקונצנזוס המקובל – עד כדי כך שהוא נוקט בשיטות כמו פיטורים וצנזורה נגד רופאים המאתגרים דוגמות קיימות. זה מייצר מציאות שבה תצפיות ועובדות מורכבות נדחקות לטובת אמיתות פשטניות המשרתות את הנרטיב הרשמי. וזה משאיר אותנו שוב עם השאלה: האם אנחנו בכלל מאומנים לזהות את האמת כאשר היא לא מגיעה מהמקורות המאושרים? (המאמר אגב מופיע בפלטפורמת Substack וקשה לי להאמין שאפשר היה למצוא ביקורת כזו במקומות קונבנציונליים).
הסכנה בשימוש באותם מתווכים, היא של יצירת מציאות מוגבלת – כי כל מידע שמערער על הקונצנזוס מצונזר. כך הציבור לעולם לא ייתקל בראיות סותרות או פרשנות שונה של עובדות, ולכן לא יהיה חשוף כלל לדיון מדעי פתוח. הכל ייראה ודאי וברור, ללא שאלות או ספק. לא יודעת מה איתכם, אבל אני לא רוצה לחיות בעולם שבו מחליטים עבורי מהי האמת.
אל ייאוש, הידע הזה (שכל אותם מתווכים הם מוטים או חלקיים) לא אמור בהכרח לעשות לנו עבודה קשה. מספיק שנדע זאת כדי להטיל ספק, לחשוב בצורה ביקורתית ואם הנושא חשוב מספיק, גם לחפש מקורות נוספים או להצליב ביניהם.
ומה עם המומחים? למה לא פשוט לסמוך עליהם?
בתוך הכאוס של הצפת המידע, רבים מאיתנו פונים למומחים בחיפוש אחר סדר, ידע ואמת מוסמכת. כי אם אדם למד במשך שנים, כנראה יש לו לא רק יותר ידע משיש לנו, אלא גם יותר כלים לבחון האם הידע או המידע נכון.
אבל גם פה יש קאץ'. בעידן הפוסט-אמת, עלינו לבחון מחדש מי נחשב למומחה ומהם האינטרסים שלו. הארי קולינס, חוקר מומחיות, אומר שכשאנחנו מסתמכים על מומחה, אנחנו בעצם נשענים על שיקול דעת חברתי ולאו דווקא ענייני – אנחנו בוחרים במומחים שנתפסים כאמינים יותר לא בזכות הראיות שלהם, אלא בזכות השיוך המוסדי שלהם. והרי מומחים שמתנגדים לקונצנזוס מורחקים מהמוסדות. כך יוצא שכמעט כל המומחים שנשמעים אומרים אותו הדבר.
בפועל, המומחים שמקבלים במה ומשפיעים על המדיניות הם לרוב אלה שמשתייכים לממסד הרפואי, המדעי או הפוליטי. מומחים אלו ממומנים ומקבלים תמיכה ממוסדות גדולים, ובכך מחזקים את הקונצנזוס הקיים. סטייה ממנו עלולה לסכן את מעמדם ואת מקורות המימון שלהם. לעומת זאת, מומחים אמינים לא פחות, המגיעים לעיתים קרובות מאותו רקע אקדמי ומדעי, אך מציגים ממצאים או פרשנויות המאתגרות את הדוגמה המקובלת – מושתקים. הדוגמה של משבר הקורונה היא הוכחה חותכת לכך: רופאים ומדענים שהביעו דעות שונות בנוגע לטיפול, חיסונים או מדיניות, מצאו עצמם מפוטרים, מצונזרים ומוקעים על ידי הממסד. גם היום הם עדיין לפעמים מושא ללעג.
ההשתקה הזו היא לא רק תוצאה של חוסר הסכמה מדעית, אלא של מנגנונים מכוונים שנועדו לשמר את הנרטיב הרשמי. קחו למשל את נושא תופעות הלוואי של חיסוני הקורונה. מבקר המדינה כתב שרק 18% מתופעות הלוואי נקלטו, וגם ה FDA כבר מתחיל לבחון אותן, אבל רוב הממסד הרפואי עדיין מתקשה להכיר בקיומן.
אז למי יש את הכוח? ומה התפקיד שלנו, כציבור?
אם מידע מצונזר או נמחק ע"י אלגוריתמים או מדיה, ומומחים מושתקים על ידי הזרם המרכזי, אנחנו – הציבור – הופכים להיות הליבה של החשיבה הביקורתית. פולר טוען שדווקא עידן ה"פוסט אמת" הוא הזדמנות לשנות את כללי המשחק. מתיאס דסמט, עוד מומחה מחוץ למיינסטרים, שמראה כיצד גם מומחים ומוסדות יכולים להיות עיוורים או מוטים, אומר שהאחריות של הציבור שרואה ומבין – להשמיע את קולו.
מעבר למידע ולחשיפת אמת, שווה גם לשאול מי נהנה מהקונצנזוס? מי נהנה מכך שרק נרטיב אחד לגיטימי?
הגנה נוקשה על קונצנזוס היא לא רק עניין של דיוק מדעי, אלא של אינטרסים – כלכליים ופוליטיים כאחד. בעיני, חשוב להבין שקיימים גורמים רבי עוצמה שמרוויחים משמירת הסטטוס-קוו, כמו:
- חברות תרופות המכניסות מיליארדים ממוצרי בריאות המעוגנים באותו קונצנזוס.
- ממשלות ורגולטורים המקבלים לגיטימציה למדיניות שלהם.
- מוסדות מחקר וכתבי עת מדעיים מתוקצבים המסתמכים על מימון שמגיע פעמים רבות מהתעשייה או מהממשל, והימנעות מפרסום ממצאים סותרים משמרת את המימון הזה.
כאשר הציבור מטיל ספק בנרטיב, הוא למעשה מערער על בסיס הכוח והרווח של גורמים אלו. אולי זו הסיבה שההתנגדות הציבורית לחוסר שקיפות נתפסת כסכנה חברתית. הכוח נתון כעת בידינו – אם נבחר להשתמש בו.
אז מה עושים? מאמנים מחדש את החשיבה הביקורתית
בנקודה זו ברור: אנחנו מוצפים בתוכן שעבר סינון קפדני. ערוצי החדשות משקפים את הנרטיב הרשמי, מנועי החיפוש והמדיה החברתית דוחקים לשוליים עדויות סותרות, ואפילו ה-AI מתוכנת לשמש כ"שומר סף" של הקונצנזוס. אז מה עושים? מטילים ספק בצורה אקטיבית! ובפועל:
- כמו כל תהליך טוב של חשיבה ביקורתית, מתחילים בלשאול שאלות (זה החלק האהוב עלי) – פשוט מציפים את כל השאלות שיש לנו בנושא. חשוב גם לקחת בחשבון שלא על כולן נקבל תשובות, אולי הן לא יהיו חד משמעיות, ושלשאלה אחת יש נטיה להוליד עוד שאלות.
- חוקרים מקומות חבויים – עכשיו שהבנו שהמידע החשוב לא תמיד מגיע ממקורות המיינסטרים, הממסד או הפלטפורמות הנפוצות ברשת, אנחנו יכולים לחפש באופן יזום מקורות שלא נמצאים במיינסטרים – אלו יכולות להיות פלטפורמות או קבוצות מחקר עצמאיות, פרסומים אקדמיים ישנים, ספרים, בלוגים עצמאיים, וכד'. לא מעט מהמאמרים המעניינים שמצאתי לאחרונה נמצאים בפלטפורמת Substack לדוגמה.
- מחפשים את הניגודים – לא מחפשים רק מה שנכון אלא גם את מי שטוען אחרת, מדוע דעה מסוימת מושתקת, מי המומחים הלא פופולריים והדעות המנוגדות, וכד'. בין כל המקורות הללו שווה להצליב.
- מטילים ספק באמיתות פשטניות – כשאתם מקבלים תשובה פשוטה מדי, או נרטיב שאיכשהו כולם מסכימים לגביו, צריכה להידלק לכם נורה אדומה. שווה לשאול האם יש פה סיפור שמשרת מטרה מסוימת. עובדות מורכבות או סותרות הן לא תמיד נוחות, מסתדרות זו עם זו ובטח שלא תומכות בנרטיב יחיד.
- שואלים שאלות פרובוקטיביות – בין אם זה את ה AI שאיתו אתם משוחחים או את המומחים עליהם אתם סומכים. כמו במקרה של ההתכתבות שלי עם ג'מיני – מומלץ גם להשוות בין התשובות של המקורות השונים.
הכוח חוזר לידיים שלנו
הכוח להחליט מהי האמת ומה ראוי לדיון ציבורי נמצא אצלנו!
אם אנחנו לא ניקח את האחריות ונפעל כחוקרים עצמאיים בנושאים שחשובים לנו, מישהו אחר שמצויד במיטב האלגוריתמים והתמיכה הממסדית כבר ידאג להציג לנו את המציאות שלו. האחריות לשאול, לחפש ולערער על תשובות – היא שלנו.
בספר "אלוף בטלות", ממש לקראת הסוף, כותב טום הודג'קינסון:
"חלומות אמיתיים קשורים בראיית מה שאחרים מחמיצים. מי שראשו בעננים יכול לראות את העולם ביתר בהירות. אולי בגלל זה רבים כל כך המשוררים ואנשי החזון שמתים צעירים או שותים המון – כואב לראות את האמת מקרוב."
לקראת סוף ההתכתבות שלי עם ג'מיני הוא כתב לי: "התגובה הראשונית שלי מוכיחה את הטענה המרכזית שלך: גם בעזרת AI האחריות לחשיבה ביקורתית ולחשיפת הקולות המושתקים נשארת אצל החוקר האנושי."
האם הפתרון הוא חשיבה ביקורתית? בהחלט. אבל חשיבה ביקורתית אינה מולדת – היא מיומנות נרכשת הדורשת אימון וכלים אנליטיים. שוב ושוב אני חוזרת לספרו המטלטל של האקסלי – אולי האמת לא חשובה, אבל האוטונומיה האישית שלנו – היכולת שלנו לחשוב באופן עצמאי – היא הכל.
הכוח נמצא אצלנו, ולצערי – אם לא נחזיר אותו לעצמנו, מישהו אחר כבר ידאג למלא את החלל…
נ.ב. רוצים לחשוב מחדש על התוכן אותו אתם צורכים? לאמן קצת את החשיבה הביקורתית שלכם? מוזמנים ליצור קשר ולתאם הרצאה לצוות שלכם, העובדים שלכם או אפילו קבוצת חברים.
