נדמה שתקופת הקורונה היתה שעתן היפה של הקהילות הדיגיטליות. ללא האפשרות לפגוש אנשים פנים אל פנים, להתחבק, לתקשר גם באמצעות שפת גוף – נאלצנו לבלות יותר ברשתות החברתיות, לתקשר אונליין ולפגוש חברים בזום.
לצערינו, לדיגיטל בכלל, ולרשתות החברתיות בפרט, יש לא מעט השפעה שלילית על החיים שלנו. בין השאר אפשר להצביע על פגיעה בהערכה העצמית, פחד מלפספס את מה שקורה לכולם (FOMO) ועוד צדדים פחות זוהרים של המדיה החברתית. תוכלו לקרוא על כל אלה, כאן.
גם על הבדידות מדברים לא מעט בהקשר של המדיה החברתית. אחוז האמריקאים שמעידים על עצמם כבודדים עלה מסביב 20% בשנות ה 80, למעל 40% בימינו. הפער שנוצר בין החיים הוורודים והמוצלחים שרוב האנשים בוחרים להציג, ובין החיים האפורים למדי במציאות היומיומית של רובנו, מצליח לעורר בנו תחושת בדידות. פסיכולוגים רבים מוצאים שיש קשר בין העליה בבדידות העולמית, ובין הצריכה המוגברת של רשתות חברתיות.
אבל האם הקהילות הדיגיטליות שונות? האם הן, בתוך הצד האפל הזה של הדיגיטל, יכולות דווקא להאיר? האם הן יכולות להפיג את הבדידות שלנו?
יצאתי לבדוק.
מהי בכלל בדידות?
בדידות, עפ"י ויקיפדיה, מוגדרת כ"מצב חברתי-רגשי המבטא חוסר השתייכות, ריחוק מאנשים או סביבת אנוש ולרוב כמיהה עזה להתחברויות עם אחרים, עקב מחסור בתקשורת או במגע גופני. תחושת בדידות היא סובייקטיבית ואינה מחייבת המצאות לבד, אלא חיים ללא יחסים חברתיים מספקים או המצאות בחברה שבה מרגישים שונים ומרוחקים מהאחרים".
על התקשורת בקהילות הדיגיטליות אפשר לסמן סוג של וי. מגע גופני הוא כמובן חסר פה. אבל אולי עכשיו, שהוא נפקד גם מהמפגשים הפיזיים שלנו, בגלל הקורונה, הקהילות הדיגיטליות בכל זאת יכולות לשמש כמענה?
בדידות וקהילות פיזיות
אחד הדברים שלמדתי עם השנים בהן אני עוסקת בפעילות קהילתית, הוא שקהילות מסייעות לנו לחוש שייכים, עטופים, ומשפיעות לא רק על האושר שלנו, אלא גם על הבריאות שלנו.
ממחקר שנעשה על חמשת המקומות בהם תוחלת החיים היא הארוכה ביותר בעולם (ה Blue-Zones), רואים כי בכולם קיימת תחושה גבוהה של קהילתיות. ניתן לראות בין השאר פעילויות קהילתיות, ערבות הדדית, יחסי שכנות ועוד. עוד על חמשת המקומות המופלאים, כאן.
מחקרים מראים כי התנדבות, תחושת שליחות ושייכות תורמות לא רק לבריאות אלא גם מפחיתות את הרגשת הבדידות. בבריטניה, המדינה הראשונה שהקצתה משרת שרה בממשלה לענייני בדידות (שמאז כבר פרשה), יצא מסמך מדיניות מפורט ואסטרטגי להפחתת הבדידות, והוא כולל בתוכו המלצות להתנדבות בתוך קהילה.
יש כמה מחקרים שהראו שתינוקות שנזנחו, אבל דאגו להם מבחינה "פיזית" בלבד (לבוש, אוכל וכד') לא רק שרדו פחות מתינוקות שזכו למגע אוהב, אלא אפילו נפגעו התפתחותית. הקהילות הפיזיות בהחלט מאפשרות לנו לחוות מגע ושייכות אמיתית, ואלה מפחיתים את תחושת הבדידות ותורמים לחוסן הנפשי ולבריאות שלנו.
תחושות של בדידות, עפ"י מחקרים פסיכולוגיים, מתרחשות כשקיים פער בין הרצון שלנו לקשר עם אנשים אחרים, ובין הקשרים שלנו בפועל. קשרים בחיים האמיתיים משפיעים על איך שאנחנו מרגישים. כל אדם נוסף שאנחנו בקשר עמו, מוריד את תחושת הבדידות שלנו (זאת מתוך הספר הנהדר Connected).
אם כך, הקהילות הפיזיות בהחלט משפיעות לטובה על תחושת הבדידות שלנו. אבל מה קורה בדיגיטל?
ואולי מבנה האישיות שלנו הוא זה שמשפיע על תחושת הבדידות, גם בדיגיטל?
מסתבר שלמרות שיש הוכחות לבדידות גבוהה יותר בקרב משתמשים "כבדים" של מדיה חברתית, יש דווקא ירידה בבדידות אצל אנשים שנחשבים מאוד חברותיים ופועלים ברשתות. אותם אנשים, מסתבר, משתמשים במדיה החברתית בעיקר כדי לתחזק קשרים קיימים או כדי ליצור קשרים חדשים משמעותיים, אבל לא כתחליף לקשרים בעולם האמיתי. כלומר, עפ"י הגישה הזו, לא מדובר במדיה עצמה אלא בשימוש שלנו בה. תוכלו לקרוא על כך כאן.
אם כך, מסתבר שהמדיה החברתית, בשימוש מאוד מסוים, יכולה לסייע.
גם בבריטניה, בה יש גוף שאמון על בריאות הנפש, מזכירים את היתרונות וגם החסרונות של להיות ברשת. עפ"י המסמך הזה, פעילות מסוימת ברשתות החברתיות בהחלט יכולה גם לשפר את הבדידות שלנו. הנה כאן. וכאן תוכלו למצוא טיפים להתנהלות מול תחושת בדידות, הכוללים גם פעילות און ליין.
כל המחקרים האלה בעצם מדברים על שימוש בטכנולוגיה כדי לתחזק קשרים קיימים. כלומר, הטכנולוגיה היא רק כלי (אחד) כדי לתקשר זה עם זה. הבעיה מתחילה כשחושבים על להחליף את הקשרים הקיימים או את המפגשים באלה הדיגיטליים.
מעגלי חברות ותמיכה – או מספר דונבר
בטח שמעתם על מספר הקסם של חברים – 150, הידוע גם כמספר דונבר. המושג אמנם מודרני, אבל כשנוברים קצת בעבר, ניתן לראות שיחידות צבאיות, מחלקות ארגוניות וכד', מאז ומתמיד הכילו סביב 150-180 אנשים. זה, פחות או יותר, מספר האנשים שאנחנו יכולים להיות בקשר איתם (לזהות כל אחד מהם בשמו ולהכיר כמה תכונות בולטות שלו).
יש לנו כמה מעגלים של תמיכה וחברים בחיים. פרופ' דונבר מדבר על שלושה סוגי קהילות, או מעגלים: המעגל הראשון והקרוב אלינו מונה כ 35-50 אנשים. בדרך כלל יכללו בו חברי המשפחה הגרעינית והמורחבת, וחברים קרובים. המעגל השני, או "הכפר" כולל 100-200 אנשים, שנחשבים ל"מכרים", כולל שכנים, חברים לעבודה וכד'. מתוך המעגל הזה צץ מספר הקסם של דונבר – בדרך כלל, נהוג לומר שכ 150 אנשים יכולים לשמש מעגל קרוב יחסית. אבל מעל 150 אנשים – אנחנו כבר לא מרגישים היכרות עמוקה, מערכת יחסים, ולכן גם תחושת השייכות נפגעת. המעגל השלישי, עפ"י דונבר, או "השבט", מונה 500 עד 2,000 אנשים, וכולל אנשים שההיכרות עמם יותר רחוקה. אלה יכולים להיות הספר שלך, בעל המוסך, או אנשים שאיתם יש לנו אינטראקציות דיגיטליות עם תחומי עניין דומים.
רוב הקהילות הדיגיטליות נכללות במעגל הזה, השלישי.
בעידן הנוכחי, בשל אופי ואורח החיים, אנחנו פוגשים פחות ופחות את המעגל השני שלנו, ויותר את המעגל השלישי – ובעיקר דיגיטלית. אם פעם היינו נוסעים ברכבת לעבודה ומשוחחים עם מכרים מהשכונה שחלקו את אותה הדרך, היום אנחנו בעיקר מתקשרים בזמן זה עם אנשים ברשתות הדיגיטליות.
עוד על בדידות בימינו מול מה שקרה לקהילות ולתקשורת הפיזית, כאן.
אם קהילות דיגיטליות מונות מספר רב של אנשים, כזה שבלתי אפשרי לתקשר איתו ברמה קרובה, האם הן יכולות להפיג את הבדידות שלנו, או שהן דווקא יעצימו אותה, כי הפער בין ההיכרות השטחית ובין מה שקורה בפועל, רק גדל? אם אנחנו יכולים לתקשר און ליין עם מאות אנשים אבל בפועל מתקשים למצוא בן או בת זוג לבילוי של ערב או לקיום שיחת נפש, כנראה שתחושת הבדידות שלנו תגדל.
ובכל זאת יש כמה סוגים של קהילות דיגיטליות שיכולות להפיג בדידות
קהילות דיגיטליות שהן סוג של "שלוחה" של קהילות מקומיות
אלו קהילות, שמעבר לפעילות הפיזית שלהן, והמפגשים האמיתיים, פועלות בנוסף גם ברשת. במקרה כזה, הקהילות האלה מורידות את תחושת הבדידות. הן מאפשרות לנו בעצם עוד סוג של תקשורת עם אנשים שהם במעגל ההיכרות שלנו. הן נותנות לנו עוד עוד מקום להתחבר בו. לא במקום, אלא בנוסף למקום הפיזי. עוד על כך, כאן.
קהילות דיגיטליות של תמיכה
גם בקהילות תמיכה ניתן לראות השפעה חיובית על הבדידות.
מחקר שנעשה באוניברסיטת בר אילן, וכלל מעל 500 נשים סכרתיות בהריון, הראה שבקהילה דיגיטלית בהחלט ניתנת תמיכה. נשים שהיו חברות קהילה שיתפו זו את זו בדברים אישיים, קיבלו המון מידע והרגישו סה"כ שהן נורמליות.
במחקר שנעשה על קבוצת פייסבוק של אמהות עובדות, רואים שהתמיכה והעידוד שהאמהות שואבות מהקבוצה ומהשיח שחולק אתגרים דומים, עולה על הצדדים השליליים שמזוהים עם המדיה החברתית, בה הכל מושלם.
בספר "קהילות מקוונות" מוזכר מחקר שנעשה בקרב קהילות תמיכה בנושאים רפואיים. המחקר מוצא שהתמיכה שניתנת בהן היא משמעותית מאוד עבור חולים וסביבתם הקרובה, ודווקא התקשורת האנונימית, עם מעגל משתתפים רחב, מאפשרת אינטראקציה משמעותית שלא רק נותנת מידע, אלא גם מפיגה חששות ובדידות. מה גם שבקהילות כאלה, ניתנת לאנשים שבשל מגבלות פיזיות אינם יכולים לפגוש אנשים, האפשרות לתקשר. במקרה של קהילות כאלה, התקשורת עם אנשים במצבים דומים מתאפשרת לפעמים רק דרך הרשת, והיא בהחלט יכולה להפיג בדידות ולסייע.
נראה שבקהילות דיגיטליות יש בכל זאת צד שבמדיה החברתית הרגילה חסר. צד אנושי, צד שמטפח מערכות יחסים ויכול להשלים את החסר עבור אנשים. אני לא חושבת שהתקשורת הדיגיטלית יכולה לבטל לגמרי את הבדידות הפיזית, אבל היא בהחלט יכולה, בקהילות מסוימות, לתת לנו רגע של תמיכה, של הבנה, של מילה טובה. ובימינו, גם זה משהו.
אשמח לשמוע מה אתם חושבים. האם יש לכם קהילה שמחממת לכם את הלב?
הקמתם אחת כזו או חולמים עליה? רוצים ללמוד עוד על העולם של קהילות? מוזמנים לקורס הדיגיטלי שלי.
