חיפוש

למה לי פודקאסט עכשיו?

יותר ויותר אנשים שומעים ספרים, הרצאות וטקסטים במקום לקרוא אותם. אני עדיין לא שם, אבל יצאתי לגלות האם יש הבדל בין לשמוע ובין לקרוא.

העולם, ללא ספק, עובר לשמע. העולם, חוץ ממני.

כששמעתי, במהלך סדנת ניהול קהילות שהעברתי, שגם מיטיבי הקוראים עוברים לשמוע את הספרים במקום לקרוא אותם, החלטתי לבדוק מדוע נותרתי אני אחרונת הקוראים כמעט, והאם רק נדמה לי או שבאמת יש הבדל בין לשמוע ספר ולקרוא אותו.

לקרוא, לראות או לשמוע?

אני חושבת שמה שמטריד אותי בראש ובראשונה הוא היעדר השקט. שקט, מן מצרך נדיר שכזה, שהולך ונעלם מן המרחב הציבורי, והנה באמצעות הפודקאסט נדמה שנעלם גם מהמרחב האישי. המחשבה על כך קצת קשה לי, האמת, בתור אחת שיש לה כמיהה כמעט תמידית לשקט ורתיעה מרעש. אגב, ממליצה מאוד לקרוא את הספר "שקט בעידן הרעש".

השקט הוא לא רק מצרך נדיר, הוא גם חשוב לבריאות שלנו. הוא חשוב לזיכרון, להפגת מתחים, למודעות ולמניעת שחיקה. השקט גורם לנו אפילו לחדש תאים במוח. אם שקט כל כך חשוב לבריאות, הרי שגם פודקאסט, בדומה לצריכה של כל מדיה אחרת שכוללת סאונד, יכולים להוות איום על השקט שלנו.

הדבר השני שהטריד אותי לגבי פודקאסטים הוא ההעסקה הבלתי פוסקת של המוח שלנו. נדמה לי שרוב האנשים צורכים פודקאסטים בזמן שהם מבצעים פעולות אחרות – נהיגה, ריצה, ניקיון הבית או נסיעה בתחבורה ציבורית. מצד אחד, מדובר בניצול נהדר של הזמן. ומצד שני, אנחנו שוב מעסיקים את המוח שלנו במקום לתת לו לפעמים פשוט לנוח, למחשבות לנדוד, לחלומות בהקיץ להזין אותנו. מתי נוכל לעשות את כל הפעולות הלא יצרניות אבל הכה יצירתיות שכוללות פשוט שקט?

אני מודה, אני מתקשה בצריכת ספרים דרך שמע. אני אוהבת את מעברי הדפים, את היד הנחה בין פסקה לפסקה ואת הקצב שבו אני בוחרת לגמוע את הכתוב.  יכול להיות שהעיסוק שלי במוזיקה גם גובה את מחירו, ולכן כל צליל לא יכול לעבור דרכי סתם כך, ועבורי – הקשבה היא פעמים רבות עבודה קשה יותר כי היא מערבת, במודע או שלא, גם ניתוח של הקול, הטון והסבטקסט. אם קרה לכם פעם שהגעתם להרצאה ולא הייתם מסוגלים להקשיב למילה של המרצה רק בגלל סוג הקול והטון, כנראה שאתם מבינים על מה אני מדברת.

מה קורה לנו במוח כשאנחנו מקשיבים?

יצאתי לבדוק האם רק אני מוטרדת מהטרנד. הנה מה שגיליתי בדרך:

  • באמריקה, האחות הגדולה שלנו, כשליש מהאמריקאים מקשיבים לפודקאסטים באופן קבוע. הם מקדישים לכך בממוצע כ 3-10 שעות שבועיות. 12% מהם מקשיבים לפודקאסטים מעל 10 שעות בשבוע. פעמים רבות, הם (ואנחנו, שכנראה לא מפגרים הרבה אחריהם) צורכים בדרך זו המון מידע, אבל לא באמת נותנים למוח שלהם את השקט הנדרש כדי לעבד את המידע הזה.
  • מסתבר שאני לא היחידה שמרגישה שבשמיעה, המוח שלנו "עובד" פחות. ועוד מסתבר, כפי שטוען הפסיכולוג דניאל וילינגהם, מאוניברסיטת וירג'יניה, שזה גם נכון. אבל זה נכון רק עד כיתה ה' בערך. כשאנחנו קוראים, מבוצעים שני תהליכים במקביל – האחד הוא הבנת המילים מתוך שרשרת האותיות (מה שנקרא פענוח), והשני הוא הבנת משפטים משויכים לקונטקסט (מה שנקרא עיבוד השפה). תהליך הפענוח הוא ייחודי לקריאה, ואילו עיבוד השפה דרך שמיעה מאוד דומה לתהליך בקריאה. הסיבה, לטענתו, שאצל מבוגרים וילדים מעל כיתה ה' אין הרבה הבדל, הוא שתהליך הפענוח נעשה אוטומטי ולכן לא באמת מעמיס על המוח.
  • יש הטוענים כי בקריאה אנחנו זוכרים יותר מאשר בשמיעה. אבל ממחקרים נמצא שהסיבה שאנחנו זוכרים פחות כשאנו שומעים ספר לעומת קריאתו, היא שבדרך כלל בזמן השמיעה אנחנו עסוקים במשהו נוסף. מולטיטסקינג, כפי שאנו יודעים, פוגעת בביצועים של כל מטלה. אנחנו פשוט מרוכזים פחות.
ואולי זו בכלל הרומנטיקה שמונעת ממני להתמסר לשמע כשאפשר לקרוא ולהרגיש את הדף?
  • בקריאה, אנחנו יכולים לחזור ולקרוא שוב פסקה או משפט שאינו ברור לנו, ולפענח אותו. וזו אחת הסיבות שכאשר מדובר בחומר מקצועי, דווקא מומלץ לקרוא ולא לשמוע. עם זאת, כאשר מדובר בשפה שאינה לגמרי ברורה לנו (קחו למשל סונטות של שייקספיר), העברת הכתוב דרך שמע יכולה לסייע לנו בהבנה, בשל המוזיקליות של המילים (מה שנקרא prosody) – הכוללת את אורך הצליל, גובהו, הרטט שלו וכד'. בדרך זו מישהו שכן מבין את השפה הייחודית, יכול להעביר אותה טוב יותר. הנה עוד על כך.
  • ממחקר שנעשה באוניברסיטת ווטרלו, עולה כי בהקשבה לספרים (לעומת קריאתם) זוכרים פחות מידע, מעורבים פחות בסיפור, ויש נטייה לחלום במהלך השמיעה. זה אולי ישתנה עם הזמן, כי לאט לאט יותר ספרים מוקלטים בצורה "חיה" יותר – עם שחקנים אמיתיים, אפקטים של סאונד וכד'.

לסיכום – פודקאסטים או ספרי אודיו הם זמינים (ממילא הסמרטפון איתנו כל הזמן) ומזמינים (הרי עדיף לשמוע משהו מאשר נניח לבהות או, חלילה, להשתעמם). גיליתי שהם פועלים על המוח בצורה דומה למדי לקריאה, אבל שיש לנו נטייה להיות פחות מעורבים בסיפור דרך שמע ולזכור פחות. האם אני אתחיל לאמץ אותם?

פול זק, מנהל המרכז ללימודי נוירוכלכלה באונ' קלרמונט, טוען כי סיפור מרגש משפיע עלינו באותו האופן, בין אם הוא נצרך בקריאה או בשמיעה. הוא גילה, במחקר, שסיפור טוב שמייצר אמפטיה, משפיע על נדיבות, ואפילו על הפרשת ההורמון אוקסיטוצין תוך כדי (ולא, זה לא משנה אם שמעו או קראו אותו). זה היה מה ששכנע אותי סופית. אני אולי לא אתמכר לפודקאסט או לספרים מושמעים, אבל מי אני שאפריע לאנשים להפריש אוקסיטוצין (הידוע גם כ"הורמון האהבה")? רוצים לשמוע פודקאסטים? לכו על זה!

אשמח לשמוע מה דעתכם, והאם אתם שומעים ספרים או פודקאסטים. ספרו לי. 

6 תגובות

  1. לגמרי איתך! לא מתחברת לספריו אודיו ואפילו קריאה בקינדל לא עושה לי את זה.

    1. אני הצלחתי להתרגל לקינדל – אבל רק בספרי עיון/ספרים מקצועיים. ברומנים אני עדיין מעדיפה להרגיש את הדפים.

  2. אני כמוך, גיל יקרה, עדיין לא מתחברת לגמרי לפורמט הזה.
    אם מאזינה לפודקאסט זה רק תוך כדי עשיית דברים אחרים – כדי לייעל את הזמן.
    לעיתים זה עוזר, ולעיתים מאבדת עניין תוך כדי…
    בינתיים מעדיפה את הקריאה 🙂

מה חשבת? אשמח לשמוע את דעתך

האימייל שלך לא יוצג באתר, אני מבקשת אותו לצורך אימות וסינון ספאם.

שדות חובה מסומנים ב- *

די, תמשיכי

כל הדברים הטובים שיש בבלוג אצלך בתיבה :)

עוד באותו נושא

גיל מרטנס

כיף שהגעתם ונעים להכיר. קצת עלי? אני עוסקת בנושאי שיווק ומיתוג באמצעות תוכן, השפעות המדיה החברתית על החברה, ניהול קהילות, ועוד.

מרצה באקדמיה ובארגונים. מהנדסת תעשייה וניהול, יש לי תואר שני בבריאות תעסוקתית, ואני דוקטורנטית בחוג למדע, טכנולוגיה וחברה בבר אילן. אני גם בלוגרית, כותבת, תולעת ספרים. ולעולם לא מפסיקה להתרגש מהמילים הכתובות.

אה, ואני קמה כל בוקר בחמש לתרגל קונדליני יוגה. חיה ונושמת מוזיקה.

די, תמשיכי

כל הדברים הטובים שיש בבלוג אצלך בתיבה :)