אינטימיות היא אספקט חיוני במערכות יחסים. קיימות לא מעט תיאוריות המתארות כיצד הקסם שלה קורה, אך רוב החוקרים מסכימים כי אינטימיות מתפתחת כשאדם משתף את הפרטנר שלו במחשבות, מידע אישי ורגשות ומקבל ממנו תגובה שנתפסת כמבינה, אכפתית ומתקפת את השיתוף. מודל מאוחר יותר של אינטימיות מתאר אותה כתוצר של תהליך ובו כלולה חשיפה עצמית (Self Disclosure), כשקיימים שני סוגים של חשיפה עצמית – עובדתית (למשל מה קרה) ואמוציונלית (איך אני מרגישה לגבי מה שקרה). האמוציונלית נחשבת לכזו שמייצרת יותר אינטימיות.
אינטימיות דורשת מפגש בין שני אנשים, אך בעשורים האחרונים הולכים ופוחתים המפגשים. האינטראקציה הפיזית, פנים-אל-פנים, מתקיימת פחות, ואנחנו מתחברים יותר ויותר מרחוק, גם דרך המדיה החברתית. פלטפורמות כמו פייסבוק, אינסטגרם, טיקטוק וטוויטר צברו מיליוני משתמשים ברחבי העולם, ולכן, כשעוסקים באינטימיות, מתבקש לשאול האם וכיצד המדיה החברתית משפיעה על דפוסי האינטימיות. חוקרים שעוסקים במדיה החברתית והשפעת הטכנולוגיה מצביעים על תופעת ה"לבד יחד" (alone together) שבה יש אמנם קישוריות וחיבוריות אבל זה לא בהכרח מבטיח קירבה משמעותית.
יצאתי לבחון כיצד משפיעות הרשתות החברתיות על חוויית האינטימיות – מבחינה רגשית, חברתית וטכנולוגית. בואו נתחיל.
אינטימיות בתיווך הטכנולוגיה
שיחה, פלירטוט או מערכת יחסים עם טכנולוגיה לא החלה עם המדיה החברתית. כבר בשנות ה 60 פיתח ג'וזף וויצנבאום תוכנה בשם אלייזה (על שם אלייזה דוליטל) שכל מה שהיא עשתה זה לשקף למשתמש את מה שחלק איתה. אם למשל כתבתם שעובר עליכם יום מזופת, היא הייתה עונה משהו בסגנון "אז את אומרת שעובר עליך יום מזופת". הסטודנטים של וויצנבאום ידעו שתוכנת אלייזה לא יודעת עליהם דברים או מבינה אותם, ולמרות זאת רצו לשוחח איתה, להיות איתה ביחידות, לספר לה את הסודות שלהם. זה הפתיע אותו מאוד. אבל אולי היום, כשאנחנו חולקים עם מכונות הרבה מעבר, זה כבר לא נראה לנו כל כך מוזר.
במשך עשרות שנים מחשבים ביקשו מאיתנו לחשוב איתם; היום מחשבים ורובוטים, שנחשבים כבר גם חברתיים ואולי אפילו רגשיים, מבקשים מאיתנו לא רק לחשוב אלא גם להרגיש איתם. שרי טורקל, אחת החוקרות המרתקות כיום, טוענת כי אנחנו מקיימים היום מערכות יחסים אינטימיות יותר ויותר עם מכונות.
בעשורים האחרונים, כשהרשתות החברתיות לא רק נכנסו לחיינו, אלא משמשות מרחב מרכזי לניהול חיים אישיים וציבוריים כאחד, עולה מחדש שאלת האינטימיות: מה נותר ממנה כשהגבול בין פרטי לפומבי מיטשטש, כשרגשות נמדדים בלייקים, וכשהקשרים שלנו סרים למרותו של האלגוריתם? שרי טרקל, בספרה Alone Together, טוענת כי "אנחנו בורחים מאינטימיות באמצעות אינטימיות מדומה": המדיה החברתית יוצרת תחושת קשר שאינה כרוכה בפגיעוּת, באחריות או בהקשבה הדדית. איזה מן קשר זה?
מרשל מקלוהן ניסח זאת עוד קודם כשאמר את המשפט המפורסם שלו, "המדיום הוא המסר". אם כך, האינטימיות כפי שאנו חווים אותה ברשתות אינה רק תוכן רגשי, אלא גם מבנה טכנולוגי, שקשור למדיום דרכו היא מועברת, ואותו המדיום מעצב, בין השאר, כיצד אנחנו מרגישים, משתפים וחווים קשר.
בהמשך למקלוהן, טוען ניקולאס קאר כי כל מדיום חדש מייצר סביבה חדשה. כשאנו מסתגלים לסביבה, היא מעצבת את התפיסות והמחשבות שלנו, את מערכות היחסים שלנו עם אחרים, ואפילו את תחושת העצמי שלנו. האינטרנט הפך למדיום המידע העיקרי בעולם והשפה שפותחה למסרים מיידיים והודעות טקסט הפכה לתחליף לא רק לדיבור היומיומי אלא גם לכתיבה, בין השאר של מסרים אישיים ואינטימיים. החשיפה העצמית מול אחרים ברשת אולי מתגמלת אותנו, אבל היא גם גובה מאיתנו מחיר נפשי. עוד נגיע לזה.
אינטראקציות אינטימיות ברשת
כולנו חווים איך המדיה הדיגיטלית משנה את האופן שבו שאנחנו מקיימים אינטראקציות עם אנשים. אינטימיות נמצאת בליבן של מערכות יחסים מספקות, ויכולה להתבטא במסרים ורבליים או א-ורבליים, כגון התנהגות, מגע פיזי ועוד. ברשת, מסרים א-ורבליים אלו כמעט לא קיימים ולכן חלק ממרכיבי האינטימיות לא מתקיימים בה (הנה מאמר מעניין על כך).
אז איזו אינטימיות זו בדיוק ברשת? אולי זו בכלל בדידות? טורקל אומרת שהטשטוש בין אינטימיות לבדידות ניכר היטב כשרובוטים מוצעים כבני זוג רומנטיים. אבל עבור רובנו, זה מתחיל עוד הרבה קודם – כשאנחנו יוצרים פרופיל ברשתות החברתיות, בונים לעצמנו תדמית ברשת או אפילו יוצרים אוואטר במשחק או עולם וירטואלי.
במקור, התפתחות האינטימיות דרשה פרטיות. אינטימיות ללא פרטיות ממציאה מחדש את משמעות האינטימיות, וזה כנראה מה שקורה ברשת (שאין בה פרטיות בכלל). כשאנחנו משתפים משהו אינטימי, אנחנו משקיעים בדעתו של האדם מולנו. לכן, בוידויים ברשתות, אנשים משחררים את רגשותיהם, אבל הם עדיין מדמיינים שהם מספרים את הסיפורים שלהם לאנשים שאכפת להם. האם זה באמת מה שקורה ברשת? ועוד לא אמרתי מילה על איחולי מזל טוב לבני הזוג שלנו ברשת (המהדרין אפילו מאחלים לעצמם) – לכאורה אקט אינטימי, אבל בפועל, לפחות בעיני, מדובר בניתוק.
תחושת הנוכחות שלנו ברשת שונה מזו שבעולם הפיזי. כשאנחנו ברשת, אנחנו נוכחים בשני מקומות בו זמנית – פיזי ווירטואלי. המדיה החברתית מפתה אותנו לחשוב שאנחנו מקיימים אינטראקציה עם אנשים אחרים, אבל בפועל אנחנו לא מתקשרים איתם, אלא עם מכונה. אנחנו כותבים אליה, והיא מעבירה לנו את ההודעה, כמובן לאחר שהיא שומרת תיעוד של הנתונים.
לפעמים אנחנו גם משתמשים בסמארטפונים שלנו כדי ממש להתרחק ממצב חברתי, מבלי לעזוב אותו פיזית. אנחנו פשוט לוקחים את הטלפון ליד ונכנסים לעולם אחר, מבלי שנצטרך להשקיע את הקשב במי או מה שנוכח מולנו פיזית. ריצ'ארד סימור כותב שזה סימן שאנו בודדים ומאוימים על ידי אינטימיות: אנחנו מעדיפים את המכונה כשהיחסים האנושיים הופכים למאכזבים. האם הסמארטפונים מחבלים לנו ולפרטנרים שלנו בבניית אינטימיות?
שרי טורקל מסכימה איתו וטוענת כי הטכנולוגיה מגדירה מחדש את הגבולות בין אינטימיות לבדידות. כשאנחנו חסרי ביטחון במערכות היחסים שלנו ומלאי חרדה לגבי אינטימיות, אנחנו פונים לטכנולוגיה כדי להיות במערכות יחסים אבל להגן על עצמנו מהן בו זמנית. אנחנו חוששים מהסיכונים ומהאכזבות במערכות יחסים עם בני אדם אחרים. לטענתה, הטכנולוגיה מפתה כאשר מה שהיא מציעה פוגש את הפגיעויות האנושיות שלנו, וכפי שמתברר, אנו פגיעים מאוד. אנחנו בודדים אבל חוששים מאינטימיות.
אינטימיות עם מכונות?
בספרה המטלטל, טורקל מראיינת צעירים שמספרים לה איך הם מעדיפים לשלוח הודעות טקסט מאשר לדבר או מעדיפים רובוטים כתחליף אנושי. כך לאט לאט אנחנו משנים את עצמנו ואת מערכות היחסים שלנו זה עם זה, דרך האינטימיות החדשה עם מכונות. ככל שאנחנו מדברים יותר עם מכונה, כך היא הופכת להיות יותר כמו אדם עבורנו. כל מי שהתכתב עם הבינה המלאכותית כבר יודע כמה מהר זה קורה.
גם קאר כותב על כך. הרי המכונות תהיינה זמינות בכל מקום ובכל זמן, מוכנות להעניק לנו את מלוא תשומת הלב שלהן, לומר את הדברים שאנחנו רוצים לשמוע, ולהציע המלצות הגיוניות לגבי מה עלינו לומר, לעשות או לקנות. לעולם לא נצטרך לפקפק בנאמנותן. והן גם לא מפסיקות להחמיא לנו. מה הפלא שיש לנו כבר סוג של אינטימיות איתן?
ואולי אנחנו פשוט "פחות חברותיים" היום?
כבר כתבתי על מערכות יחסים, ואי אפשר שלא להזכיר את השינוי שהן עוברות כשמדברים על אינטימיות. בתקופה בה אנחנו חיים, או "המאה האנטי חברתית", אנשים מבלים יותר ויותר זמן לבד.
בספר הנפלא של ריצ'ארד סימור הוא מתאר איך בעשרים השנים האחרונות התרחשו מספר שינויים חברתיים נפרדים לכאורה, בעיקר באירופה ובצפון אמריקה: ירידה חדה בכל צורות האלימות, כולל אלימות מינית, ירידה בשיעורי צריכת האלכוהול והניקוטין (שבאופן היסטורי נטו לצרוך באופן חברתי, ביחד) ואפילו הרבה פחות יחסי מין בקרב צעירים. דבר אחד משותף לנטיות הללו – כולן מראות ירידה בחברתיות.
אחת התופעות שממחישות זאת היטב הן הדרכים המתוחכמות שאנחנו מפתחים כדי לשוחח ולתקשר עם אנשים תוך כדי אינטראקציה עם הטלפונים שלנו. הטכניקה הזו מכונה 'פאבינג'. למעשה אנחנו מתעלמים ממי שמולנו ותשומת הלב שלנו מוקדשת לטלפונים שלנו.
אנחנו מרגישים מחוברים מאי פעם, אבל מספיק שטלפון סלולרי מונח על השולחן כשאוכלים יחד, והשיחה מיד תזרום לנושאים קלילים יותר, וכל צד מרגיש פחות מושקע באחר. אנחנו משלמים מחיר על הסחת הדעת שלנו, וטורקל מראה איך אחד המחירים הדרמטיים ביותר הוא היכולת האמפתית שלנו, החשובה כל כך למערכת יחסים, וכנראה גם לפיתוח אינטימיות.
ואולי האינטימיות החדשה הזו היא חלק מהחיים שהפכו למופע מתמשך?
החיים דרך המדיה החברתית הם מופע מתמשך בכיכובנו, כי אם זה לא מצולם ומועלה אליה, זה כאילו לא התקיים. המדיה החברתית איפשרה לנו, סוף סוף, לעצב לעצמנו את הדמות האידיאלית שלנו, לחיות אותה אונליין ולשווק אותה לעולם. האם נוכל לפתח אינטימיות אם אנחנו כל הזמן "מופיעים"? האם ניתן לפתח אינטימיות כשאנחנו עסוקים ב"איך זה נראה"?
ויש גם את שאלת האנונימיות. באופן כללי, אנשים נוטים לשתף יותר כאשר הם אנונימיים. הרשת מספקת לנו אשליה מסוימת של אנונימיות, ולכן מעלימה חלק מההססנות הבסיסית לחשוף פרטים אישיים. במדיום כזה, שבו הגבולות מטושטשים ומתעתעים, היכולת לשמור על האינטימיות לא אובדת לגמרי, אבל היא מנוהלת דרך כל מיני מנגנונים פסיכולוגיים (למשל רצון שלא לחשוף יותר מדי) ומניעים חברתיים (מי יראה, מה יקרה אם החברים יגלו). בסופו של דבר – לא משנה כמה המדיה דוחפת אותנו לשיתוף וחשיפה, האינטימיות עדיין נמצאת תחת פיקוח וקיימות סיבות רבות לזהירות (עוד על כך, כאן).
אינטימיות ברשת – האם זה אותנטי?
הקדשתי פוסט שלם לאותנטיות, אבל גם אותה אי אפשר שלא להזכיר כשמדובר באינטימיות. בעבר, האותנטיות והאינטימיות היו שמורות ליחסים קרובים ונתפסו כביטוי חופשי של מי שאנחנו. אבל היום, במדיה החברתית, יש ציפייה שנהיה אותנטיים ונחשוף פרטים אישיים. אנחנו צריכים להוכיח ולהדגים שאנחנו אותנטיים כל הזמן. האם גם החשיפה העצמית, שהיא חלק מהאינטימיות, הפכה באופן דומה לסחורה שאנחנו פשוט צריכים לספק כדי "להיחשב" אותנטיים, כדי למשוך תשומת לב, כדי לקבל לייקים? האם גם האינטימיות הפכה למוצר?
מיכה גודמן, במהפכת הקשב, כותב שכדי להתקרב לאחר אנו זקוקים קודם כל לקשב; אך כאשר המרחב הדיגיטלי גוזל מאיתנו קשב, הוא גם מחבל בהיווצרות אינטימיות של ממש. הבניית העצמי נעשית מתוך רצון להיראות ולא בהכרח להיחשף באמת. אולי האינטימיות ברשת מנוהלת היטב, ואולי היא בעצם יותר הצגה מאשר קשר. אנחנו גם יודעים שהרשת מפזרת את תשומת הלב שלנו כל הזמן. אם אינטימיות דורשת נוכחות והקשבה, מה קורה לה ברשת?
האינטימיות לאן?
האינטימיות לא נעלמה, אך נדמה לי שהיא משנה צורה. מרשל מקלוהן טען שבכל פעם שמגיע אמצעי תקשורת חדש, אנשים משתמשים בו בתחילה כאילו היה מדיום ישן, כזה שהם רגילים אליו ומרגישים איתו בנוח. עם הזמן, אנשים מסתגלים למאפיינים הטכניים והכלכליים הייחודיים של המדיום החדש. הם מתאימים את דפוס וסגנון הדיבור שלהם לטכנולוגיה.
אולי בקרוב יהיה קשה להבין אם התוכן שאנחנו קוראים, צופים או שומעים נוצר על ידי אנשים אמיתיים או בינה מלאכותית (או שילוב שלהם). למרות הפסימיות שלי, אני נזכרת במילים של יבגני מורוזוב, שמזכיר שוב ושוב כי הבעיה הגדולה ביותר עם רוב התחזיות לגבי טכנולוגיה היא שהן תמיד מבוססות על איך העולם עובד היום ולא על איך שהוא יעבוד מחר. לכן אני לא ממהרת להכריז על היעלמותה של האינטימיות.
לסיום, אפנה (שוב) לאחד הספרים האהובים עלי, "עולם חדש מופלא", בו הבין אלדוס האקסלי עוד הרבה לפני המדיה החברתית, שכשאנשים מסוממים ונהנים כראוי, הם לא יתמרדו ולא יעשו דבר כדי לשנות את מצבם. האקסלי מתאר עולם עתידי שבו התינוקות גדלים במעבדה, ילדים מוסללים מראש לתפקידם בחיים, אין תא משפחתי וכל אחד עוסק בשעות הפנאי בהנאות בלבד, הכוללות החלפת בני זוג תכופה. הקשרים נעשים שטחיים והאינטימיות נעלמת לחלוטין. הביטוי שחוזר שוב ושוב בספר “everybody belongs to everybody” משקף מיניות חופשית אך חסרת עומק, אינטימיות או מחויבות.
האם גם אנחנו מתקדמים לקראת מצב שבו אינטימיות נתפסת כמכבידה מדי? וכיצד נבחין בין חופש בחירה וחירות אישית בנוגע לאינטימיות או מערכות יחסים, לבין בחירה שמישהו אחר כבר קיבל עבורנו (למשל האלגוריתם של המדיה החברתית) – כמו אצל האקסלי?
אשמח, כמו תמיד, לשמוע מה דעתכם.
