את הפוסט הזה התחלתי בדרך קצת שונה מזו שבדרך כלל אני לוקחת. בהשראת עינת להב המקסימה הכנתי מפת חשיבה והעליתי בה את כל מה שעלה בראשי כשאני חושבת על רגש והייצוגים שלו במדיה החברתית. מה שיצא זו מפה משגעת עם רעיונות שונים ומשונים, חלקם חופפים, חלקם לא מתחברים, חלקם מחזקים זה את זה. החלטתי להתמסר לתהליך היצירתי ולתת לכם הצצה לכל מה שבעיני קורה לרגש במדיה החברתית. שנתחיל?
ייצוג הרגש במדיה החברתית
הרגש במדיה החברתית הוא לא באמת רגש, אלא ייצוג של רגש. הוא בא לידי ביטוי בסמלים (כמו אימוג'יז), מילים, תמונות או קטעי וידאו. אולי הרגש במדיה החברתית הופך לסימולקרה – ייצוג ריק שמנותק מהחוויה המקורית, אבל נתפס כאמיתי יותר אפילו מהרגש עצמו.
הרגש הופך במדיה החברתית לספקטקל, להצגה. המדיה החברתית לא רק מראה לנו שאפשר לנפנף בו ולהציגו, אלא ממש מעודדת אותנו לעשות זאת (כשאנחנו פותחים פוסט חדש בפייסבוק, נוכל מיד "לתייג" את הרגש המתאים).
הייצוג הזה מקובע, ואילו רגשות הם מהות שמשתנה. נסו לשהות עם רגש באמת ודי מהר תבינו שהוא כמעט אף פעם לא נשאר קבוע, אלא מפנה את עצמו לרגש אחר, מחשבה, תחושה. הוא גלי, משתנה (כנראה לא סתם במילה רגש באנגלית מופיעה התנועה – Motion). אבל הנה בחסות המדיה החברתית הוא יכול לקפוא בזמן. מן תיעוד רגעי של רגש שיוותר ברשת לעד.
האם זה עדיין רגש? האם זו החוויה עצמה? או כפי שפעם היו לנו תמונות סטילס שתיעדו רגעים, פשוט מדובר בתיעוד דיגיטלי של החוויה הרגשית?
האסתטיקה של הרגש במדיה החברתית
האם הרגש שמוצג במדיה החברתית הוא באמת הרגש האמיתי או שזו הצורה המקובלת של רגש, כפי שהתרגלנו להציג ולראות אותה במדיה החברתית?
אני מרגישה (לא במקרה בחרתי במרגישה ולא חושבת) שבמקרים רבים מדובר בזיוף. לא בטוח שמדובר בזיוף מכוון, אבל כדי להציג רגש בצורה אותנטית צריך להיות מחוברים אליו ולדעת לתקשר אותו, וזו משימה לא פשוטה בכלל. גדולי האמנים עבדו על כך כל חייהם.
ואם דיברנו על אמנות, הרי שבשירה, מוזיקה, ציור או כל צורה אחרת של אמנות – לא תמיד הרגש מוצג כפי שהוא, אלא אפשר למצוא לו רמזים. זו יכולה להיות בחירת סולם מסוים ביצירה, שילוב צבעים, יצירת אווירה. והנה כאן במדיה החברתית הוא מוצג כמעט תמיד במלוא הדרו, מפורשות. האם זה הופך אותו למדויק יותר? פחות מרומז? האם זה שוחק אותו מאופיו האמיתי?
אין ספק שאם באמנות נוצרה אסתטיקה מסוימת של רגש (כמו למשל שימוש בסולם דו מינור אצל בטהובן), גם המדיה החברתית יצרה אסתטיקה משלה לרגשות. וכשאנחנו מדברים על אסתטיקה, אנחנו למעשה עוברים מהתוכן והמשמעות לצורה ולייצוג. האסתטיקה החדשה כוללת פשטות (אימוג'ים, גיפים), דרמטיזציה ותיאטרליות (למשל סימני קריאה מרובים), וכמובן ויזואליות מוגזמת. כי מה שלא נראה, לא קיים.
נורמות רגשיות חדשות
בעקבות הפעילות שלנו ברשתות החברתיות, נוצרו נורמות חדשות שקשורות (גם) לרגשות – החל מעצם שיתופם, שנחשב פעם למשהו פרטי, וכלה באיך לשתף אותם. השפה של המדיה החברתית היא שפה רגשית – אנחנו קוראים, רואים ומגיבים בהתאם לאיך הדברים גרמו לנו להרגיש. הנורמות של הרגש במדיה החברתית כוללות אותנטיות (שאפשר להתווכח האם היא אותנטיות), חיוביות, דרמטיות, מוחצנות ועוד. הרגש מוצג לנו בתבניות ברורות.
ואם אנחנו מדברים על נורמות, מיד אני נזכרת במישל פוקו, שטען שנורמות הן אחד ממנגנוני הכוח של המדינה המודרנית. אני יכולה לכתוב עכשיו עוד ועוד על הרעיונות שלו, שמעיפים לי את המוח, אבל בואו נסתפק במשהו קטן – פוקו טוען שהמדינה המודרנית אינה זקוקה בהכרח לחוקים נוקשים או כפייה, כי היא ממשמעת ומפגינה כוח כלפי האזרחים דרך ידע, נורמות, שפה ושיח. עוד נגיע לנושא השפה הרגשית במדיה החברתית, אבל בינתיים בואו נחשוב רגע על נורמות שמעצבות את ההתנהגות שלנו וכך מייצרות צייתנות, לכאורה לא בכוח.
הנורמות מתפקדות כסוג של "פנופטיקון רגשי" – הרגש שלנו כל הזמן נבחן מבחוץ כשאנחנו במדיה החברתית – מה אמרנו, איך הגבנו, מה ביטאנו. כשאנחנו יודעים שהרגשות שלנו נבחנים מבחוץ, אנחנו, כמעט בלי לשים לב, מתחילים להתאים אותם לדרישות, או לנורמות. ולכן, אם הבעת עצב או צער מקובלת במצבים מסוימים, נדאג לבטא אותה. בטח שמתם לב שמאז המלחמה כמעט כל פוסט (גם אם הוא שיווקי להפליא) מסתיים בתפילה לשובם של החטופים. אין ספק שזה הנושא הכי ראוי בימינו, עד שלפעמים לא ברור לי איך בכלל אנחנו מתפקדים כרגיל (אנחנו לא), אבל לפעמים זה מרגיש שאנחנו מביעים את הרגש הזה יותר מהחוץ לפנים, כדי להיראות, כי זו הנורמה. הבעת הרגש הזו היא לפעמים כמו בגד שאנחנו מבקשים להתהדר בו, כי זה טרנדי או מקובל. הרגש הופך לקוד התנהגות. בסופו של דבר, נוצר משטר רגשי דיגיטלי שמכתיב לנו מה, מתי ואיך ראוי לשתף.
החצנה של רגש
הפלטפורמות החברתיות מעודדות מוחצנות של רגש. הן מעודדות אותנו לשתף רגש חי, בזמן אמת, ומתגמלות אותנו על כך בלייקים, נראות ותגובות. ככל שהרגש יותר דרמטי ומוחצן, טוב יותר. אין באמת מקום למורכבות של רגש, ובטח שלא לרגשות מופנמים. ככל שהתגובות לפוסט שלנו יהיו יותר דרמטיות, גם האלגוריתם יצ'פר אותנו בעוד נראות – כך נוצר לופ של רגשות מוחצנים בפוסטים ובתגובות. הפוסטים שאנחנו רואים משמשים לנו דוגמה למה הופך פוסט לויראלי ולמוצלח.
סוזאן קיין, שכתבה את אחד הספרים החשובים שאי פעם קראתי, שקט, מראה כמה העולם שלנו בנוי למוחצנים, אבל גם מראה כמה כוח יש למופנמים. המדיה החברתית, בעיני, לקחה את זה צעד אחד קדימה. הרשתות החברתיות מניחות שהסיפור שלנו, רגשי ופרטי ככל שיהיה, מעניין את העולם ומעודדות אותנו לחלוק אותו, כולל כל המידע שאפשר. קיין כתבה עוד ספר מופלא, מתיקות – מרירה, שנותן במה לרגשות מורכבים ולמלנכוליה. לרגשות כאלה כמעט אין אפשרות להיראות ברשת. הם ימצאו ביטוי באמנות ובשקט של אדם עם עצמו בחדרי חדרים. אבל כשאנחנו מתורגלים לשתף את כל חיינו במדיה החברתית, אולי גם לא נמצא מקום בחיינו למלנכוליה, ביטוי אמנותי מורכב, קתרזיס או אפילו שהייה שקטה עם יצירות מוזיקליות והרגשות שהן מעוררות בנו.
אלגוריתמים שמחליטים איזה רגש "נחשב"
האלגוריתמים שמדרגים פוסטים ודואגים לחשיפתם מחליטים בפועל אילו רגשות "סחירים", ויראליים. האלגוריתמים לא ניטרליים, והם מעוניינים לצ'פר תוכן שיגרור מעורבות גבוהה. רגשות דרמטיים כמו זעם משאירים אנשים יותר זמן על גבי הפלטפורמה וזוכים לשיתופים נרחבים. אם רגשות קיצוניים כמו זעם מקבלים כזו במה, מה הפלא שיש כזה קיטוב בחברה?
גם רגשות חיוביים מאוד, כמו התלהבות מתפרצת, זוכים לחשיפה גבוהה. איפה זה משאיר את גווני הביניים? את החיים האמיתיים? נראה שלאט לאט מתבצעת צנזורה של רגשות מסוימים – ע"י האלגוריתמים עצמם או ע"י האנשים (צנזורה עצמית). האלגוריתמים לא רק משטיחים את הרגשות ולוקחים אותם לקצוות, הם מלמדים אותנו בעדינות (זוכרים את פוקו?) כיצד נכון להביע רגש כדי שיהפוך את הפוסט שלנו לויראלי.
פומביות של רגש
ברגע שהבענו רגש במדיה החברתית, לא רק שהפכנו משהו פרטי מאוד לפומבי, אלא גם שחררנו מעצמנו את החוויה הרגשית והפכנו אותה לנחלת הכלל. הרגש כבר לא שייך רק לנו. עכשיו הוא נתון לפרשנות, הוא סחיר, נראה ומדובר. למה בדיוק זה הופך אותו?
אחד המשפטים האהובים עלי שייך לגבריאל גרסיה מרקס, שאמר ש"לכל אדם יש שלושה חיים: ציבוריים, פרטיים וסודיים". אני חושבת לא מעט על איך המדיה החברתית מערבבת את שלושתם. לא פעם אני נתקלת בפוסטים שמשאירים אותי בחוסר נוחות כי הם כוללים הרבה יותר מדי אינפורמציה על החיים הפרטיים (או הסודיים) של אנשים.
כשהרגש הופך מחוויה פנימית ופרטית לתוכן פומבי, הוא מסמן משהו על האדם ששיתף אותו ומקבל צורה מסוימת. צורה שמתקבעת. שוב, אנחנו מדברים על ייצוג של רגש ולא הרגש עצמו. מה שנשאר פומבי הוא כבר לא החוויה עצמה, ואנחנו מאבדים כל שליטה עליה. האינטימיות, שלנו עם עצמנו ושלנו עם אחרים, כמעט נעלמת מהמרחב ואיתה הרגשות האינטימיים והפרטיים.
מן הפנים לחוץ או מן החוץ לפנים?
במצב "טבעי" אנחנו רגילים לחשוב על רגשות כמשהו פנימי שלפעמים גם מתורגם החוצה (מן הפנים לחוץ) אבל במדיה החברתית הכיוון מתהפך – החוץ (הייצוג של הרגש) מתחיל לעצב את הפנים (החוויה). אנשים בוחרים לא רק איך לבטא רגש, אלא גם איך הוא ייראה לאחרים. כך כל שמחה קטנה הופכת לחגיגה מצולמת או כל דמעת צער הופכת למופע קורע לב. רגעים אינטימיים עוברים "בימוי" כדי שייראו טוב, שיביעו אותנטיות, שיגררו מעורבות.
נדמה שבמדיה החברתית, המוטו Fake it till you make it מקבל משמעות נוספת – שיתוף שמחה כדי "להרגיש" יותר שמחים, הפגנת כוח כדי לקבל בטחון עצמי, הפגנת אותנטיות כדי לזכות בלגיטימציה. לפעמים זה באמת עובד, אבל זה אף פעם לא מלא ללא החוויה הרגשית השלמה עצמה. לעיתים זה מייצר פער מסתכל – אנחנו נראים נפלא אבל מרגישים נורא. הפער הזה מייצר ניכור רגשי ובלבול.
מסחור הרגש – הרגש כסחורה, כמטבע וכמותג
הרגש הופך במדיה החברתית לסוג של מוצר שאפשר לסחור בו, לשווק אותו, לרכוש אותו וכמובן לקיים סביבו שיחות. הוא הופך לסוג של "אובייקט חברתי" – עליו מדברים. הוא זה שיהפוך גם פוסט סתמי לויראלי, כשהוא מצליח לסחוף אחריו עוד ועוד תגובות. וכשהוא נפקד מהתוכן, התוכן הרבה פחות מעניין – לפחות לפי המעורבות של גולשי המדיה החברתית.
משום שהרגש הפך לסוג של מוצר, יש סוג של היפוך בחוויה. זה כבר לא "אני מרגישה ואז משתפת" אלא "אני יוצרת רגש כי הוא יכול להפוך לפוסט". כלומר – הרגש הוא לא רק מוצר אלא ממש עובר דרך של סחורה – מייצרים אותו.
גם הפומביות הופכת את הרגש ל"נכס" – אפשר להשתמש בו כדי לבנות מותג אישי, לייצר שייכות או לגייס אמפתיה ותמיכה. הוא נעשה חלק מכלכלה רחבה יותר של תשומת לב, שבה רגשות נצרכים ונמדדים. הרגש הפך למטבע – הוא לא רק נמדד ונסחר, מכיוון שהאלגוריתמים מתעדפים פוסטים "רגשיים" – הוא ממש מניע את המערכת כולה.
הרגש הופך לסוג של "מותג" – כשאנחנו משתמשים בו כדי לשווק את עצמנו את השירותים שלנו, הוא ממש הופך לשותף שיווקי, או סוג של משפיען, אם תרצו. אנחנו הופכים את הרגשות שלנו לכלי לבניית תדמית, ליצירת הזדהות או לגיוס קהל. האם הם אותנטיים או לא – נדמה שזה כבר פשוט חשוב.
הרגש הופך במדיה החברתית ל"מסחטת לייקים". אם נעשה שימוש ברגש כדי לגרוף מעורבות, הרי שהרגש עצמו הופך להון חברתי. מי שזוכה לתגובות רגשיות ולבבות פשוט נחשב יותר. הרגשות הפכו לסוג של מנוף ויראלי והם מחזקים או מחלישים את התדמית שלנו ברשת.
עברנו מרגש כחוויה פנימית למוצר שמיוצר, נארז ומוצג. עברנו מחוויה סובייקטיבית לסחורה שמוחלפת, נצרכת ומדורגת. במובן הזה, אפשר לומר שהרגשות הפכו להיות חלק מהקפיטליזם הדיגיטלי – הם כבר לא רק משהו שאנחנו חווים, אלא משהו שאנחנו מייצרים ומשווקים.
רגש בתוך אולם של מראות
בספר The twittering machine מתוארת המדיה החברתית כ"אולם של מראות" שבו אנחנו לא מפסיקים להסתכל על עצמנו. וכשאנחנו מול מראה אנחנו מזייפים: אנחנו עורכים רגשות ורשמים וכך בונים את התדמית הדיגיטלית שלנו. באותה הפסקה סימור, מחבר הספר, גם תוהה מתי ההערצה העצמית הזו הופכת רעילה, הופכת לנרקיסיזם.
מה קורה לנו כשהרגש שלנו כל הזמן מוצג לנו מול העיניים? כמובן לאחר שהוא עבר עיבוד, פילטר – כדי להתאים לדרישות הפלטפורמה ועל הדרך לסחוט איזה לייק או שניים. המראה החוזרת במדיה החברתית היא לא רק השתקפות, אלא השתקפות מעוותת. אנחנו רואים את עצמנו כפי שהפלטפורמה מציגה אותנו – דרך מספרי לייקים, תגובות, פילטרים ואלגוריתמים. דרך הייצוג של הרגש ולא דרך הרגש עצמו. כך נבנה גם עצמי מדומיין שמבוסס על ייצוגים ולא על החוויה הישירה.
אנחנו רואים את עצמנו כל הזמן, במן מופע מתמשך, כשהרגשות שלנו עולים על הבמה וזוכים לאישורים חיצוניים (אם הם מתאימים לאסתטיקה ולדרישות הפלטפורמה). הרגשות דרך אולם המראות הזה מוקצנים, דרמטיים, מקובעים – וזה מה שחוזר אלינו. כבר דיברנו על ניכור רגשי. נדמה לי שההחזרה של המראה תורמת לניכור הזה.
"שפה" רגשית
השפה במדיה החברתית היא שפה רגשית. כמעט כל תגובה לפוסט משתמשת במילים קיצוניות כמו נורא, הזוי, מהממת או מטורף. הרגשות קיצוניים, שטחיים, דרמטיים. המורכבות כמעט נעלמה מהשפה, כי למי יש כוח להתעסק במורכבות כשאפשר דרך אימוג'י, מילה או תווית אחת להבין באיזה רגש מדובר?
כשהשפה מצטמצמת, גם המנעד הרגשי שלנו מצטמצם – כבר אין לנו דרכים לבטא את מה שאנחנו מרגישים – כלפי חוץ וכלפי פנים. אנחנו עדים לדלות של רגש – כי אם כל דבר מתויג כמטורף או הזוי, כבר אין לנו דרך לתווך רגשות שהם בתחומי הביניים.
חלק מהרגשות אפילו כבר לא מבוטאים במילים. כך ששמחה הפכה ללבבות, עצב לסמיילי דומע וכעס לפרצוף אדום.
הנורמות של הרגשות הדרמטיים והמוחצנים לא משאירים מקום לאמביוולנטיות ומורכבות, ונדמה שמי שמביע הסתייגות או מורכבות נתפס כחלש או לא מעניין. אלו פוסטים לא חד משמעיים, והסיכוי שנתעכב עליהם הוא אפסי, כי אף אחד לא רוצה לעבוד קשה במדיה החברתית כדי להבין במה מדובר. כך רגשות יותר מורכבים פשוט נעלמים מהפיד.
בתוך כל החגיגה הרגשית הזו - אילו רגשות נשארים בחוץ?
מלנכוליה, אמביוולנטיות או סתם רגשות בלתי מוגדרים לא מוצאים את עצמם במדיה החברתית. גם רגשות פרטיים, עדינים ולא מוחצנים כמעט לא קיימים ברשת. מה עם שעמום, ספק, בלבול? איפה יש להם מקום?
ומה לגבי רגשות שהם פשוט "לא פוטוגניים" כמו קנאה, בושה או חרטה? מי בכלל רוצה לראות דברים כאלה במדיה החברתית? האם מישהו עוד מעז היום להודות שהוא מרגיש רגשות כאלה אם אין להם מקום? (הנה אני אהיה הראשונה – לפעמים אני מקנאת, שופטת, מתביישת ומתחרטת). נדמה שהרגשות האלה הפכו כמעט בלתי לגיטימיים בחגיגת החיוביות הרעילה ברשת…
גם רגשות איטיים, כאלה שלוקח זמן לעכל ולהבין, נפקדים מהמדיה החברתית. חוויות רגשיות מתמשכות, כמו אבל עמוק או תהליך של קבלה עצמית, לא מתיישבות עם הקצב המהיר של הפלטפורמות. מה שלא ניתן לצריכה מיידית – לא מקבל מקום.
Safetism – האם במדיה החברתית יש בטיחות רגשית?
את המונח Safetism שאלתי מהספר הנפלא The coddling of the American mind – שבו ג'ונתן היידט וגרג לוקיאנוף מתארים איך נוצרה בארה"ב תרבות שבה כמעט אי אפשר לומר דבר כי זה עלול לפגוע ברגשותיו של מישהו. המושג מתאר השקפת עולם תרבותית-חברתית שמקדשת בטיחות רגשית כמעט מעל לכל ערך אחר. זוהי אמונה שמפני סבל, חוסר נוחות או פגיעה רגשית יש להגן בכל מחיר – אפילו אם זה בא על חשבון עמידות, חוסן נפשי, חופש ביטוי או התמודדות אמיתית עם אתגרים.
ה Safetism נולד מתוך כוונות טובות – הרצון להגן על אנשים מפגיעה – אבל בפועל מי שמוגנים יתר על המידה לא מפתחים כלים להתמודד עם קונפליקט, ביקורת או חוויה רגשית קשה. והחיים, כפי שידוע לכולנו, רצופים חוויות ופגיעויות.
ונחזור למדיה החברתית. לכאורה, המדיה החברתית מספקת תחושת בטיחות רגשית: אפשר לחשוף רגשות מאחורי מסך, אפשר לבחור מילים, לערוך את עצמנו ולשלוט בנראות. אבל זו בטיחות מדומה, כי ברגע שהרגש הופך פומבי, הוא חשוף לשיפוט, ציניות, לעג או אפילו הסתה. זו בדיוק הפגיעות שרצינו להימנע ממנה.
במקביל, במדיה החברתית יש תופעה של עודף הגנה. הפלטפורמות מצנזרות ביטויים רגשיים שנחשבים ל"לא בטוחים" (כמו שיח על פגיעה מינית), וכך נוצרת סביבה בטוחה מדי שמוחקת רגשות מורכבים. אני עדיין לא בטוחה איך זה מסתדר יחד עם קיטוב, זעם, שיימינג והסתה, אם כי אין ספק שכולם דרים יחד במדיה החברתית.
אז אולי השאלה הגדולה היא לא מה המדיה החברתית עושה לרגש, אלא מה אנחנו – כל אחד מאיתנו – עושים לרגש שלנו כשהוא עובר דרכה. האם אנחנו עדיין יודעים לזהות מה אנחנו באמת מרגישים, או שאנחנו בעיקר יודעים לנסח את זה כך שייראה טוב בפיד?
בתוך המולת הלייקים והתגובות, אולי האתגר האמיתי שלנו הוא לעצור מדי פעם ולשאול: איזה רגש אני חווה עכשיו, בלי לייצג אותו, בלי לדרג אותו, בלי לשתף אותו? האם עוד יש בנו מרחב לרגש שלא הופך לפוסט?
