גיל מרטנס - הרצאות, קורסים וסדנאות שיווק באמצעות תוכן, בלוגינג וניהול קהילות
גיל מרטנס – הרצאות, קורסים וסדנאות על שיווק באמצעות תוכן, כתיבה ברשת וניהול קהילות
ככל שעוברות השנים אני מבינה שיש לי הרבה יותר שאלות מתשובות. באופן מפתיע, ההבנה הזו מרגיעה אותי. כבר שנים שאני משתמשת בכתיבה כדי לעבד רעיונות, מחשבות ורגשות. גיליתי שהכתיבה הכי מניבה שלי היא זו שבה אני שואלת שאלות ומאפשרת לתשובות להגיע, גם אם זה לוקח ימים, שבועות או שנים.
כשאני מציצה בפייסבוק, מה שקורה פחות ופחות לאחרונה לאור השיח האגרסיבי, אני נתקלת בהמון ידענות. כולנו הפכנו למטיפים, משכנעים, צודקים ושופטים. פוסטים שמעלים שאלות, מבקשים להקשיב לדעות אחרות או ללמוד, הופכים נדירים יותר ויותר.
מתי ולמה עברנו למצב כזה ברור של ידיעה? האם זה זמן הקשב המתקצר שמאלץ אותנו להגיע לפאנץ' ליין ומהר? או אולי הרצון להציג את עצמנו כמעניינים, מלומדים, בעלי ידע?
האם שאילת שאלות, חיפוש אחר תשובות והקשבה נעלמים מן העולם?
כמישהי שעוסקת במוזיקה, בין השאר, אני חייבת לטפח כל הזמן את יכולת ההקשבה שלי. וכפועל יוצא, אני חייבת גם להשאיר את עצמי במצב של חוסר ידיעה. גם בעולם העסקי, אני מוצאת יתרונות רבים למצב בו במקום לחפש תשובות, אני מאפשרת לעצמי להשתהות עם השאלות. למה בעצם זה כל כך חשוב?
לאחר שנה שבה בילינו כל כך הרבה און ליין (וכל כך מעט מדי פנים אל פנים), אני לא יכולה לעסוק בעניין השאלות מבלי לתהות עד כמה ההתנהלות במדיה החברתית משפיעה עלינו, גם בעניין הזה. במדיה החברתית, שמלמדת אותנו שמיקרו תכנים עדיפים על תכנים ארוכים, שזמן הקשב הולך ומתקצר ושהרושם הראשוני חייב להיות מפוצץ – נראה כי אין זמן לתהליכים, ובטח לא לשאלות.
יובל דרור, בספרו הקוד הסמוי, טוען כי במדיה החברתית יש יותר סימני קריאה מאשר סימני שאלה. כלומר, אנחנו פחות מנהלים שיחות, ויותר מנהלים תדמית. אנחנו חושבים שדעה ברורה, שיפוטיות והחלטיות משפרות את התדמית שלנו בעיני אחרים. עוד מעט נראה שזה לא באמת נכון.
גם בועת הסינון הידועה לשמצה, שגורמת לנו לראות שוב ושוב תכנים של אנשים שדומים לנו, מוציאה את הדיון והשיחה כמעט מחוץ לתחום. יש דיונים ברשת החברתית, אבל נראה שהם מתקיימים בנושאים מאוד צרים וסובבים בעיקר סביב פתרון בעיות מיידיות.
הרשת החברתית, שבונה על חוכמת ההמונים, נעזרת בשאלות בעיקר כדי לחסוך לנו זמן במציאת פתרון משלנו, בחשיבה מעמיקה ובהשארת אי ודאות בחיינו. אבל חוכמת ההמונים היא סוג של אשליה, ולכן כשאנחנו נעזרים בה, אנחנו למעשה מצמצמים את יכולותינו. עוד על חוכמת ההמונים, כאן.
דניאל כהנמן טוען בספרו כי המוח הוא בעצם עצלן והוא מחפש כל הזמן קיצורי דרך. אם כך, אין פלא שאם יכולות להיות לנו תשובות ברורות ומהירות לשאלות שלנו, נעדיף אותן על הדרך הארוכה, הפתלתלה של אי הודאות, של החקירה והחשיבה העמוקה. עם הזמן, אנחנו מתרגלים שכך צריך להתנהל.
כבר כתבתי על הצד האפל של המדיה החברתית, אבל הנה עוד נדבך למשוואה – המדיה החברתית מרגילה אותנו לקיצורי דרך. מעניין האם היא מפנה את המוח שלנו לדברים טובים אחרים? זו שאלה שאניח לעצמי להרהר בה לאט לאט.
בעולם ההיררכי של פעם, אנשים עם ידע ברור ומוחשי, מילים גבוהות וזרג'ון מקצועי שנאמר בטון אסרטיבי, נחשבו למומחים. העולם שלנו השתנה, וכיום הידע נמצא ברשת בשפע. אני מאמינה שדווקא מי שחולק אותו, מנגיש ומלמד אחרים הוא המומחה האמיתי.
ברנה בראון, בספרה הנהדר Dare To Lead, חוקרת תכונות נחוצות למנהיגות אמיתית. אחת התכונות שהיא מציינת היא פגיעות. פגיעות משמעותה, בין השאר, לא לדעת הכל, ולאפשר לנו סקרנות, למידה, טעויות. אנחנו חושבים שאנשים שיש להם את כל התשובות הם מוצלחים. אבל ההפך הוא הנכון – אנשים שפתוחים ללמוד ולהקשיב הם בדיוק מי שהיינו רוצים להיות בקרבתם, להקשיב להם, לראות כמנהיגים.
מסתבר שמנהיגים נוהגים לשאול הרבה שאלות, לא רק כדי ללמוד עוד, אלא גם כדי לעודד את האנשים בקרבתם לחשוב בצורה יצירתית וחדשנית ולעודד קשר. כך הם מבטיחים את המשכיות הדרך או החזון שלהם. אין ספק שזה מעורר מחשבה לגבי המנהיגות שלנו וניהול משבר הקורונה.
גם מנהלים טובים נוהגים לשאול שאלות פתוחות, והם מגלים סקרנות לגבי התשובה. שאלות כאלה יכולות להיות:
הנה כמה דוגמאות לשאלות שמנהיגים נוהגים לשאול, וכאן תוכלו למצוא אינפוגרפיקה מקסימה שמובילה אותנו דרך סוגי שאלות.
ממש לפני הפגישה השבועית עם היועץ האהוב עלי, הבנתי שגם יועצים טובים שואלים שאלות ולא נותנים תשובות. כיועצים, כשאנחנו שואלים אנשים שאלות שמפעילות אותם ועוזרות להם לקבל החלטות בעצמם, אנחנו בעצם מסייעים להם לגדול.
גם הקהילות, שבהחלט תופסות מקום נכבד בעולם העבודה החדש, מאפשרות למותגים וארגונים לשאול שאלות – את הלקוחות, הצרכנים, העובדים והמשתמשים. אם המותגים יודעים גם להקשיב היטב לתשובות, הם יכולים להפיק הרבה מאותן קהילות. עוד על קהילות מותג, כאן.
אין סוף לסוגי השאלות ולאופן השאילה, וטובי המראיינים והפסיכולוגים הבינו זאת. גם אנחנו יכולים להשתמש בשאלות מול יועץ טוב, חברה או קולגה.
הנה כמה טיפים:
אני בטוחה שכמו בכל דבר, גם בשאילת שאלות ניתן (וכדאי) להתאמן. הנה כמה דברים שעוזרים לי:
כדי להדגים, לקחתי נושא שמעסיק אותי לאחרונה, חיסוני הקורונה, והתחלתי לרשום את השאלות שיש לי לגביו:
אם תשאלו את השאלות, אולי תגיעו למסקנה שאנחנו (ואחרים) בעצם יודעים מעט מאוד, ולכן כדאי לבדוק, לחקור, אולי להמתין לבהירות? ואולי תגיעו לאותן מסקנות שהגעתם, אבל תבינו קצת גם את הצד השני?
לסיכום, יש כוח רב בשאילת שאלות. המצב הזה, בו הראש פתוח לחקור וללמוד, הוא גם מצב שמאפשר תקשורת אמיתית בין אנשים. עכשיו, לאחר שנה שלמה שבה נתקלתי בהמון ידענות, אולי הגיע הזמן לעבור דווקא למצב פתוח של למידה, צניעות, שאילת שאלות? מה דעתכם?
כתיבת תגובה