לפני כמה שנים גם אני נדבקתי בחיידק החיפוש אחר האושר. קראתי ספרים, הלכתי להרצאות, ימי עיון וסדנאות סוף שבוע, חיפשתי במרץ את הדבר שיהפוך אותי למאושרת. כתבתי תודות, ישבתי למדיטציות, השתתפתי בתרגילים, זימנתי לחיי אור ואושר. מה לא.
כל העשייה הזו לא הפכה אותי ליותר מאושרת. אולי הייתי מספיק מאושרת קודם? ואולי זה פשוט לא עבד? החיפוש אחר יעד נכסף, איזו נקודה עתידית שכשנגיע אליה נרגיש אושר עילאי, קצת התיש אותי.
באחד הקורסים שאני לוקחת במסגרת הדוקטורט, שעוסק בקפיטליזם של המאה ה 21, עלתה בי מחשבה שהאושר הפך להיות חלק מהכלכלה. המחשבה הזו הולידה, איך לא, פוסט.
כמה הסברים אפשריים לעלייתו של החיפוש אחר האושר
חשבתי על כמה אפשרויות (ואם יש לכם עוד הסברים אפשריים, שתפו אותי):
- לפי פירמידת הצרכים של מאסלו, עלינו למלא את הצרכים הבסיסיים שלנו על מנת להתפנות לטפל בצרכים הפסיכולוגיים שלנו, ואז גם בהגשמה העצמית. כיום, ברוב המדינות המערביות, רוב הצרכים הבסיסיים שלנו מסופקים ולכן אנחנו יכולים לעסוק בהגשמה עצמית, הכוללת כמובן את האושר שלנו. יש לא מעט ביקורת עכשווית על פירמידת הצרכים, כמו הטענה שאין באמת היררכיה מובנית של צרכים, ואפשר לחשוב על הגשמה עצמית גם אם הצרכים הבסיסיים עדיין לא סופקו. כך או כך, כיום מדברים המון על הגשמה עצמית.
- סביב שנות ה 70 חל שינוי בכלכלה, ואי אפשר לבסס אותה היום על סחורות בלבד (זה אחד ההסברים לעליית המותגים, כלכלת חוויות, ועוד). הקפיטליזם החדש הזה הוליד סוג חדש של סחורות או מצרכים לא חומריים, ואושר (כחלק משלומות – Well-Being) הפך לסוג של סחורה שסביבה יש תעשייה שלמה.
- סביב שנות ה 90 החלה להפציע הפסיכולוגיה החיובית (שיש עליה לא מעט ביקורת). אני לא בטוחה שהפסיכולוגיה החיובית השפיעה על האושר, או אולי מדובר בביצה ותרנגולת – אולי החיפוש אחר האושר אפשר את עלייתה של הפסיכולוגיה החיובית. כך או כך, החיפוש אחר האושר הוא מרכיב חשוב בפסיכולוגיה החיובית.
- בעשורים האחרונים אנחנו חיים פחות בקהילות פיזיות (כדאי לקרוא את הספר הנפלא הזה על כך) ונמצאים יותר מול מסכים. קהילות ומערכות יחסים הן מפתח לאושר, וכשהן לא נמצאות בחיינו באופן אורגני, אנחנו צריכים למצוא אותן באופן אקטיבי. עוד על כך בהמשך.
- כפועל יוצא של המעבר לאונליין, אנחנו פחות מחוברים זה לזה. הספר "מחוברים" סוקר איך רשתות חברתיות (פיזיות) מרחיבות את האושר שלנו. כל חבר שיש לנו מגדיל את תחושת האושר שלנו. עפ"י הספר, חבר מאושר שגר במרחק קרוב אליך, יגדיל את האושר שלך ב 25%. ולא, זה לא עובד אונליין.
- אנחנו לא רק פחות מחוברים פיזית לאנשים, אנחנו גם פחות מחוברים לטבע. מסתבר שקרבה למרחבים כחולים וירוקים מפחיתה מתחים ותורמת לרווחה הנפשית. אנשים ששהו בסביבה טבעית היו מאושרים יותר ממי ששהו בסביבה עירונית. הים וחופיו, אגב, נמצאים בראש הרשימה (הנתונים מתוך הספר המקסים הזה).
- מחקרים הראו שכסף לא בהכרח הופך אותנו למאושרים. מעל סכום מסוים, אין לסכום הכסף שיש לנו השפעה על האושר שלנו. מה אנחנו בוחרים לעשות איתו זה כבר משהו אחר, כנראה. אולי החלפנו מרדף אחר הכסף, לפחות לכאורה, במרדף אחר האושר.
איך המרדף אחר האושר בא לידי ביטוי?
- תעשייה שלמה של עזרה עצמית, שנועדה להפוך אותנו לטובים יותר, מוצלחים יותר, עשירים יותר וגם כמובן מאושרים יותר. ספרים, סדנאות העצמה, הרצאות – כל מה שילמד אותנו איך להפוך למאושרים ומסופקים יותר. לא נעים לי אפילו להודות כמה כסף הוצאתי על סדנת סופשבוע של אחד המנטורים המוכרים (לא הפכתי למוצלחת יותר או מאושרת יותר), על הרצאות וספרים (למדתי מהם המון, אבל גם הם לא עשו את העבודה בקשר לאושר) ועוד נפלאות העזרה העצמית.
- תחום שלם של מחקר אקדמי שקושר בין סיפוק אישי ואושר לעבודה ומצב כלכלי (הנה דוגמה לאחד מכתבי העת בתחום).
- מדדים חדשים הקשורים לרמת האושר של אנשים, מקומות עבודה ומדינות (מדד האושר של מדינות כולל בתוכו נושאים כגון קהילה, חוסן, בריאות, סביבה ועוד, וישראל מככבת בו במקום הרביעי. אפשר לקרוא על מדד האושר של מדינות כאן). יש לא מעט ביקורת על המדידה הזו, שהולידה סוג חדש של "מדע".
- המון טכניקות לניהול רגשות ומחשבות, כחלק מהפסיכולוגיה החיובית והגל החדש של הרוחניות. הכל למען התחושה הטובה. עוד קצת על הניהול הזה, אוטוטו.
- עיסוק אובססיבי בעצמי – רואים את זה בהורות של היום, בחינוך, בתרבות וכמובן ברשתות החברתיות. כפי שכתבתי לא מזמן, הנרקיסיזם הפך להיות חלק מהתרבות שלנו. החיפוש אחר האושר האישי הוא חלק מטיפוח העצמי.
- וכמובן הרשתות החברתיות שמטפחות את התדמית המאושרת. בכל מקום תוכלו למצוא שלל תמונות של אנשים מאושרים שנהנים מכל דקה בחייהם. למרות שאנחנו יודעים שזה לא אמיתי, זה נמצא כל הזמן מול העיניים ומשפיע עלינו.
איפה הבעיה עם המרדף הזה?
לכאורה, מי לא רוצה להיות מאושר? הייתי אפילו רוצה להאמין שאם כולם יהיו מאושרים לא יהיו מלחמות. אבל המציאות כהרגלה מורכבת יותר.
- האושר הפך להיות יעד נכסף שלעולם לא נגיע אליו. זאת למרות שכל המחקרים מראים שאושר הוא לא נקודה בזמן, אלא רצף של עשייה, בחירות, פרשנות, רגעים יומיומיים ולאו דווקא פסגה אחת של חיים או חוויה. לא מזמן ביליתי חצי יום במחיצת החברות הטובות שלי: לא משהו גדול, פשוט להיות יחד עם יין טוב, אוכל ושיחות נפש. ומה אני אגיד לכם? זה היה חתיכת אושר. עוד נגיע תכף לנושא מערכות היחסים.
- התעשייה הזו לא באמת מחפשת להפוך אותנו למאושרים, כי אז לא נצטרך לרכוש עוד ספרים, לשהות עוד מול המסך, להגיע לעוד סדנאות. כלומר, יש פה טיפוח של החיפוש עצמו אחר האושר ולא טיפוח האושר עצמו. כל המוצרים האלו נועדו לגרום לנו להרגיש שאנחנו עדיין לא מספיק מאושרים.
- הדגש על האושר האישי מטפח אינדיווידואליזם מוחלט. אם האושר הוא השאיפה הגדולה ביותר, האם יש גם מקום לסולידריות? התחשבות? טובת הכלל? מסתבר שככל שמדינה יותר מטפחת אינדיווידואליזם, כך תושביה מאושרים יותר (מכאן).
- הסתכלות על האושר כמוצר צריכה, כסחורה שניתן לקנות.
- מלמדים אותנו המון טכניקות וטיפים שנועדו לגרום לנו "להרגיש טוב". לא מלמדים אותנו איך באמת לעשות דברים, אלא איך להיות במצב רוח לעשות דברים, איך להיות ב"מוטיבציה". עפ"י אוליבר ברקמן, יש הבדל גדול בין להרגיש שאנחנו יכולים לפעול ובין לפעול. הטכניקות האלו יוצרות לנו היאחזות בהרגשה מסוימת שרק בעזרתה נוכל לעשות דברים. כולנו כבר יודעים שיצירות יפיפיות נכתבו גם מתוך כאב ותסכול. עשייה היא לא רק פועל של מצב רוח טוב. לפעמים היא פשוט תוצר של התמדה, התמסרות ועבודה.
- אם יש משהו שלמדתי על אושר, הוא שנוכחות ברגע חשובה עבורו כל כך. המרדף אחר האושר גורם לנו להתעסק כל הזמן בעתיד, שבו סוף סוף נהיה מאושרים.
- אנחנו חיים בלחץ מתמיד – להשתפר, להיות ולהיראות מושלמים, להרוויח יותר כסף. עכשיו נוסף עוד לחץ – להיות מאושרים. אם אנחנו גם נמדדים על רמת האושר שלנו, אז הלחץ הוא לא רק פנימי אלא גם חיצוני וחברתי.
- חוסר אותנטיות – עפ"י תפיסת האושר והפסיכולוגיה החיובית, כמעט אך ורק הרגשות החיוביים נחשבים. חלוקת הרגשות והמחשבות לשליליים מול חיוביים לא רק מלאכותית, היא גם מאוד לא אנושית ולא ישימה. כשאנחנו דוחקים, מכחישים או מסרבים להודות בכל המנעד של הרגשות והמחשבות שלנו, אנחנו לא רק הופכים ללא אותנטיים, אלא גם מצמצמים את החוויות שלנו, את הפרשנות אליהן ואת העושר של החיים.
- אם האושר הפך להיות מטרת חיים ראויה, אנחנו עלולים לגלות חוסר חמלה ואפילו שיפוטיות כלפי מי שלא "מטפל" בעצמו ולא מאושר מספיק. ההנחה היא שאנחנו יכולים "לבחור" להיות מאושרים ולעשות הכל כדי להגיע למטרה הזו, וכל מי שלא עושה מספיק, בוחר בעצמו סבל או עצב. החיים הרבה יותר מורכבים מזה. ואם לא שכנעתי אתכם, חישבו פשוט על אזרחים תמימים שנחטפו ממיטותיהם או איבדו את חייהם או יקיריהם בשבעה באוקטובר. לא נדרשת פה שום פרשנות כדי להבין כמה סבל נמצא סביב.
- FOMO – אם האושר הוא מטרת העל, הרי שתמיד יש מקום אחר, אדם אחר או עבודה אחרת שיעשו אותנו יותר מאושרים. ואם אנחנו לא מרגישים מספיק מאושרים, הרי זה משום שפספסנו עוד ועוד הזדמנויות. הן גם קורצות לנו מכל פינה דרך הרשתות החברתיות והשיווק האינטנסיבי של חופשות, סדנאות, תהליכים או קרמים להחלקת עור הפנים.
- אם האושר הוא תחושה שאנחנו אמורים לחוות כל הזמן, הרי שאנחנו נמצאים בלחץ תמידי לחוות את החיים, למצות חוויות, לנצל את הזמן, וכד'. כשבפועל, אנחנו מפספסים אותם כי אנחנו עסוקים בלמצות, לצלם, לתעד, לבדוק עד כמה אנחנו מאושרים ולהספיק עוד ועוד. נראה כאילו כבר אין לנו פנאי באמת לחוות חוויות עד תום, כי אנחנו תמיד נמצאים באיזה מרוץ לתחזק הרגשה, אגו, תדמית או פאסון.
איך משפיע עלינו המרדף הזה?
- מה בעצם אומר לנו המרדף התמידי הזה אחר האושר? הסבטקסט הוא שאנחנו כל הזמן "לא מספיק" מאושרים. תעשיית האושר מבוססת על זה שאנחנו לא מספיק טובים כפי שאנחנו ולכן צריכים כל הזמן לרכוש עוד ועוד מוצרים ושירותים לשיפור העצמי. או כמו שאומרים, להיות הגרסה הכי טובה של עצמנו.
- אנחנו כל הזמן "מודדים" את האושר שלנו. זה כולל כל מיני גדג'טים, סקרים ואפליקציות שנועדו לשפר אותנו ולתת לנו תחושה של שליטה על החיים הרגשיים שלנו. אותם גדג'טים ואפליקציות מלמדים אותנו מה ראוי לחשוב ולהרגיש. זה הופך אותנו לאנשי-על חיוביים וחסרי רגשות. או כמו שמנטורי האינסטגרם אוהבים לומר – קומו בבוקר, חייכו לעצמכם במראה, תגידו לעצמכם עד כמה אתם מהממים – והיום שלכם ייראה נפלא. אחרי הריטואל הזה אנחנו עדיין לא מרגישים מאושרים? כנראה שמשהו לא בסדר איתנו.
- במקום להיות בהווה, אנחנו בעיסוק תמידי בעתיד ובבדיקה האם אנחנו כבר מאושרים.
- אנחנו שופטים אנשים לפי רמת האושר שלהם. כמה וכמה פעמים שמעתי וקראתי מנטורים שממליצים להתנתק מאנשים לא מאושרים, אפילו אם מדובר בבני משפחה. לא לכולם החיים מחייכים בעולם הזה, ונדמה שלפחות בחוגים מסוימים, חוסר חמלה כלפי אנשים לא מאושרים הוא לגיטימי. מכניסים לנו לראש שמי שלא עובד על שיפור העצמי שלו הוא פגום. כפי שקראתי בספר שלטון האושר, המאושר הוא הנורמלי החדש.
- אנחנו עסוקים כל הזמן בלהעלים את השליליות מחיינו (רגשות שליליים, כעסים, כישלונות, חוסר בטחון) ולכן באופן טבעי עסוקים באותם דברים "שליליים". מסתבר שכולנו סובלים מהטיית השליליות ואנחנו זוכרים, עוסקים ומושפעים יותר מאירועים, מחשבות ורגשות שליליים. עפ"י אוליבר ברקמן, דווקא השהייה במצבים הלא נוחים, בחוסר הודאות, בכישלונות וכד' – הופכת את החיים שלנו למלאים יותר. בספרו הוא מזכיר לא פעם את הסטואיקנים שטענו כי כדי להגיע לרוגע, יש דווקא לפנות לעבר אותם רגעים ורגשות קשים. בודהיזם, מישהו?
- כשאנחנו בוחרים להקיף את עצמנו באנשים חיוביים ומאושרים, דווקא חוסר האושר שלנו בולט יותר. מלקולם גלדוול כותב בספרו "דוד וגוליית" שבמדינות שבהן אחוז גבוה של אנשים מעידים על עצמם כמאושרים, אחוז ההתאבדויות גבוה במיוחד. מסתבר שקשה מאוד להיות מדוכאים ועצובים כשכולם סביב מאושרים כל כך.
ומה קורה ברשת?
אני כמעט בטוחה שגם לרשתות החברתיות יש תפקיד חשוב בתעשיית האושר ובמרדף התמידי אחריו:
- התדמית שלנו ברשת היא כמעט אך ורק חיובית. הצלחות, תמונות מחמיאות, הנאות, איחולי מזל טוב לבני הזוג (או לעצמנו, כי אין גבול לאגו המשתולל ברשת). האם נעז לומר שאנחנו לא מאושרים? איך זה ייראה ברשת? ומי לעזאזל יעשה לנו לייק?
- אנחנו מבלים שעות על גבי שעות במדיה החברתית במקום לפתח מערכות יחסים אמיתיות. לפי המחקר המקיף של הארוורד, המנבא הכי חזק לאושר הוא מערכות יחסים. ככל שאנחנו מבלים יותר מול המסך, אנחנו מבלים פחות עם האנשים הקרובים לנו, שבאמת עשויים להשפיע על האושר שלנו לטובה.
- השוואה לאחרים היא אחת הדרכים הבטוחות להיות לא מאושרים, והיא משהו שכמעט כולנו נופלים בה. הבעיה ברשת היא שההשוואה לאחרים היא לא הוגנת כי אנחנו משווים את עצמנו לתדמית החיובית והנפלאה של האחרים, ואז מרגישים שאנחנו לא מאושרים או מוצלחים כמותם. תוכלו לקרוא כאן על השוואה חברתית ואיך היא משמשת כמחסום לאושר.
מהי תרופת הנגד? האנטי דוט?
כמחווה לאחד הספרים הנפלאים על אושר, הנה האנטי-דוט שלי למרדף הזה אחר האושר. גם כאן, אשמח לתוספות שלכם:
- מתיו ריקארד הוא האיש שמחזיק בטייטל הנכסף "האיש המאושר בעולם". אבל האושר שלו כולל חמלה, תרגול בודהיזם, אלטרואיזם. ממש לא העיסוק התמידי בעצמי. ואם דיברנו על חמלה…
- בודהיזם – יש לנו דימוי כזה של הבודהיסט שיושב לו מתחת לעץ במשך שנים ומודט, כולו מרוכז בעצמו. אבל זה כל כך מנותק מהמציאות. אני לא מבינה גדולה בבודהיזם, אבל כל התרגולים שאני מכירה ולמדתי כוללים המון חמלה, נדיבות, קבלה מוחלטת של כל טווח הרגשות (כן, גם השליליים) והסכמה לשהות עם מה שיש. ומסתבר שהאושר הוא גם זה. אפשר להתחיל עם הספרים המקסימים של פמה צ'ודרון.
- נתינה – מסתבר שבניגוד לכל מה שאומרים לנו, דווקא התכווננות לאחר, ולא עיסוק אובססיבי בעצמנו – הכוללת נתינה, נדיבות וחמלה תגביר את האושר שלנו. זה אפילו מדעי – כשאנחנו מגלים נדיבות, אנחנו מפרישים אוקסיטוצין שגורם לנו להרגיש טוב יותר.
- השקעה במערכות יחסים – מחקר הארוורד, המחקר הכי מקיף עד היום על אושר, מדגים איך החיים מורכבים מהמון רגשות, חוויות, הצלחות וכשלונות, וכמובן לא רק פרשנות חיובית ורגשות חיוביים. האושר, עפ"י משתתפי המחקר, קשור קשר הדוק למערכות היחסים המלוות אותנו במהלך החיים. גם במחקר על האזורים הכחולים (5 אזורים בהם יש מספר גבוה במיוחד של תושבים מעל גיל מאה) רואים כי בכל הקהילות הנחקרות יש דגש חזק על מערכות יחסים.
- בריאות – זה אולי הכי בסיסי, אבל כשהגוף שלנו בריא, אנחנו מרגישים יותר מאושרים ופחות מוטרדים. בקונדליני יוגה אומרים שדם נקי שווה לשמחה. קשה יותר להיות מאושרים כשאנחנו סובלים מכאבים או תחלואים. שמתי לב שאני מרגישה מאושרת יותר לאחר תרגול היוגה שלי.
- כתיבה – מסתבר שכתיבה (ולא רק של תודות, אלא גם של מחשבות, רגשות ואפילו כעסים) יכולה לעשות אותנו מאושרים יותר! נסו את דפי הבוקר. מוזמנים לקרוא עוד על הקשר המפתיע בין כתיבה ואושר, כאן.
המלצות להמשך קריאה
כמה ספרים מעניינים על אושר (שכנראה לא יהפכו אתכם ליותר מאושרים, אבל כן יתנו לכם חומר למחשבה וכלים לעבודה רוחנית):
וספרי האנטי דוט (המצוינים אחד אחד), שפקחו את עיני:
- שלטון האושר
- The Antidote
- The Good Life – Lessons from the World's Longest Scientific Study of Happiness
- The Blue Zones: Lessons for Living Longer from the People Who've Lived the Longest
יש לכם המלצות ותוספות משלכם? אשמח לשמוע.
