לפני כמה שבועות ישבתי לקפה עם חבר וסיפרתי לו את הסיפור מאחורי הסמל היפיפה, ה Love Symbol, שהפך לזמן מה לשם אלטרנטיבי לזמר האהוב עלי, פרינס. הוא הציע לי להרצות על הנושא. כמו תמיד, אני מתחילה מלכתוב פוסט. אני התאהבתי באיש המוזר ופורץ הדרך ובעיקר במוזיקה המהפנטת שלו כבר בגיל 12, ומאז ועד היום השירים שלו מרגשים אותי. אני תוהה איך קרה שלא כתבתי את הפוסט הזה קודם.
ב 1978 הוציא פרינס את האלבום הראשון שלו For You, אותו הפיק בעצמו וניגן בו בכל הכלים ובכל הקולות. כיאה לאמן כל כך מוכשר ורב יכולות, פרינס דרש ונלחם מאז על חופש אמנותי מלא.
ב 1993, התלהט ויכוח בין פרינס ובין חברת התקליטים שלו, האחים וורנר, שהביא אותו לכמה פעולות יצירתיות במיוחד, ולכך שכינה את החוזים עם חברות התקליטים- עבדות. מה הוביל לויכוח ואיך הוא נפתר?
קצת היסטוריה
כבר ב 1977, עוד לפני צאת האלבום הראשון, פרינס חתם על הסכם עם וורנר (הוא היה אז בן 19). כיוצר פורה ועם אלבום שהוא הוציא בכל שנה, הוא הגיע לשנת 1984, השנה בה יצא הסרט "גשם סגול", וסומן כאחד האמנים המוערכים והמצליחים של התקופה. ההצלחה הגדולה גרמה לו לפתוח מחדש את החוזה עם וורנר למשא ומתן. לאחר הסרט, פרינס החליט להקים חברת הפקה משלו (פייזלי פארק) ומשנת 1985 ועד 1992 הוא הוציא אלבומים תחת פייזלי פארק וורנר. לקראת הוצאת האלבום GOLD ב 1993, בוורנר טענו שכל דבר שיוצא תחת שמו של פרינס שייך להם, כלומר שהמותג "פרינס" למעשה לא שייך לאמן עצמו אלא לחברת התקליטים. זה מה שגרם לפרינס להחליף את שמו לאותו סמל יפיפה מפורסם (שהופיע כבר על עטיפת האלבום ב 1992) כדי שהשירים לא יופיעו יותר תחת שמו. המגזין רולינג סטון קבע כי זה המהלך הרביעי הכי נועז בתולדות הרוק.
פרינס טען שכמי שכותב, מלחין ומפיק את האלבומים שלו, יש לו זכות לשליטה עליהם, והוא עודד אמנים לקרוא תמיד את האותיות הקטנות בחוזים:
בשנת 1995 פרינס, או איך שקראו לו באותו הזמן, הקים חברה נוספת בשם NPG (New Power Generation, שמה של להקתו באותו הזמן). הוא החל לחתום על הסכמים שונים גם עם המתחרים של וורנר, והוציא אלבומים שונים עם חברות אחרות. ב 2014 הוא התאחד שוב עם וורנר כדי להוציא את האלבומים Art Official Age ו- PlectrumElectrum , ואז הוא גם קיבל בחזרה את ההקלטות המקוריות שלו.
לצערי, ב 2016 נקטעה הקריירה המפוארת של האמן הנצחי הזה.
עולם המוזיקה עבר שינויים מהותיים
זוכרים את הרומנטיקה של תקליטי הויניל? הנחת המחט במקום המדויק, החוברות עם המילים, סינגלים ו B sides , שריטות ואפילו ניגון יצירה לאחור (גם לפרינס היה קטע כזה באלבום גשם סגול). אחר כך היו אלה הקסטות (אני עדיין זוכרת את ההתרגשות שלי למצוא באיזה דוכן פיראטי בניו יורק את האלבום השחור של פרינס על קלטת), בהמשך הדיסקים, ועכשיו כל המוזיקה נמצאת בענן ונגישה בלחיצת כפתור במכשיר שמכיל, פחות או יותר, חצי חיים. רומנטי זה כבר לא.
אבל זה לא השינוי היחיד בתעשיית המוזיקה.
עם המעבר לאונליין, יצירת והפצת המוזיקה השתנו. פרינס זיהה די מהר שעם השינויים האלה, אמנים עלולים להיפגע. היה חשוב לו להילחם על חופש אמנותי מלא ועל הזכויות המלאות על המוזיקה שלו, ולא חשוב על גבי איזו פלטפורמה היא תופיע. הוא עשה זאת לא רק למען עצמו אלא גם עבור אמנים אחרים (משך כל הקריירה המפוארת שלו הוא כתב והלחין עבור אחרים, לפעמים תחת שמות בדויים).
כשפלטפורמות הסטרימינג החלו לפעול, הוא הבין שהאמנים הולכים לשלם מחיר. הנה התייחסות שלו לחוזה של מריה קארי, כדוגמה, בתכנית של ג'יי לנו:
השינוי והפתרון היצירתי של פרינס
עוד לפני הסטרימינג, פרינס הבין שאמנים רבים סובלים ומנוצלים ע"י חברות התקליטים שלהם. הוא החליט להילחם בזה. הפתרון שלו לא היה רק שינוי שמו, אלא שילוב של כמה פעולות יצירתיות:
- שינוי השם שלו לאותו סמל מקסים. כאן אפשר לקרוא עוד על הסיפור מאחורי יצירת הסמל.
- ב 1995 הוא הופיע בציבור ולאירועים כמו טקס הפרסים הבריטי, כשהמילה "Slave" כתובה על הלחי שלו. בטקס עצמו הוא אמר “Prince. In concert: perfectly free. On record: slave" וב 1996 הוא אמר למגזין הרולינג-סטון: "אם אתה עוצר אדם מלחלום, הוא נעשה עבד".
- ב 1997 הוא הציע למכירה ישירה בהזמנה מוקדמת דרך הרשת ודרך הטלפון את האלבום "Crystal Ball", הוא עשה זאת בשיתוף פעולה עם מומחה למימון המונים. הוא מכר כך כ 250,000 עותקים.
- ב 2004 הוא חילק עותקים (דיסקים) לאלבום שלו "Musicology" בלוויית כרטיסים למופע שלו (וכך מכר מעל 600,000 עותקים בחמישה שבועות).
- ב 2007 הוא חילק עותקים של האלבום שלו "Planet Earth" יחד עם עיתון בריטי.
עוד קצת על הפתרונות היצירתיים שלו, כאן.
הנה עוד התייחסות של פרינס לסיפור:
המאבק ביוטיוב וחברות הסטרימינג
ב 2007 פרינס הכריז על מאבק ביוטיוב, איביי ועוד – על מכירה בלתי חוקית של המוזיקה שלו. באופן אובססיבי, פרינס הסיר כל שיר שלו שעלה בדרך זו או אחרת ליוטיוב. זה היה די קשוח למעריצים, אבל זה היה צעד מוערך וחשוב. הוא האמין בכל ליבו שהמוזיקה שלו שייכת לו ולכן הוא צריך לשלוט בהפצתה. וזה נכון כמובן על כל אמן. הוא לא נלחם רק עבור עצמו.
היו לו גם כמה החלטות משונות בדרך, אבל אין ספק שהוא הצליח לגרום לאנשים לעצור ולחשוב על זכויות יוצרים. ב 2007, למשל, הוא תבע אמא שעלתה ליוטיוב סרטון באורך 29 שניות של ילדיה רוקדים לצלילי Let's go crazy.
ב 2015, את האלבום הכפול שלו HitnRUN הוא שחרר רק בפלטפורמה Tidal (השייכת לג'יי זי). עד מותו ניתן היה למצוא את המוזיקה שלו לרכישה בלבד (למשל דרך Itunes).
מה קורה ברשת?
בזמנו, פרינס אמר שהאינטרנט סתם את הגולל בנושא התשלום לאמנים. כדי להבין כמה הוא צדק, חשוב גם להביט על יצירת תוכן ברשת.
לפני עידן הרשת, יצירת אמנות היתה מוצר מוגמר – תקליט או אלבום, ספר או סרט. ברגע שיצירה כזו שוחררה לעולם, לא ניתן היה לתקן, לשפר, לגרוע או להוסיף לה – לפחות לא מבלי להוציא מהדורה חדשה. ברגע שיצירות החלו להופיע ברשת, הן איבדו מהסופיות שלהן. זה שינוי ענק, שהשפיע כמובן על יוצרים ואמנים. הכתיבה ברשת, למשל, נושא שאני עוסקת בו, משתנה כל הזמן. אני תמיד יכולה לחזור לפוסטים ישנים שלי, לערוך, למחוק, לשפר. כלומר היצירה עצמה ממשיכה להתהוות תוך כדי תנועה. יש בזה גם סוג של קסם, אבל זה שונה מאוד.
בספר The shallows, שעוסק בהשפעת הרשת על המוח שלנו, יש התייחסות גם ליצירות. קאר, המחבר, טוען כי יצירת אמנות הפכה להיות תהליך ולא אירוע. בספר מוגבר, למשל, יש סופיות, מה שגרם ליוצרים לנסות ולהגיע לשלמות. כשיוצר יודע שהוא יכול לתקן ולשפר את היצירה, היחס שלו אליה משתנה. היצירה כבר לא נתפסת כנצחית. עם המעבר לרשת, סופרים החלו, למשל, לערוך את הכתיבה שלהם בצורה מאסיבית. המעבר לרשת שינה את תהליך העבודה ואת צורת הכתיבה.
גם החוויה שלנו מול היצירות משתנה. כשאנחנו קוראים משהו ברשת, אנחנו לא שוקעים בו באותו האופן כמו מול ספר או מאמר מודפס. כשאני צופה בקליפ ביוטיוב, או שומעת יצירה בספוטיפיי על הדרך, אני כבר לא חווה את המוזיקה באותה העוצמה. אני עדיין זוכרת איך ביליתי שעות עם התקליטים, הקסטות והדיסקים. האזנה למוזיקה היתה דבר כמעט קדוש. אני זוכרת שעות על גבי שעות שבהן לא עשיתי דבר מלבד להקשיב למוזיקה. היום אם נרצה לחוות חוויה כזו, נצטרך להגיע לאולם קונצרטים כנראה.
מסר לאמנים נוספים?
פרינס לא היה האמן הראשון שהיה אובססיבי ודרש שליטה מלאה על יצירותיו, ביצוען והפצתן. אולי אחת הדוגמאות המרגשות הוא הסיפור של בטהובן והחזרות על הסימפוניה התשיעית.
מדברים היום המון על מיתוג אישי וחשיבותו. אבל מה קורה כשהמותג שלך לא בבעלותך? זה בדיוק מה שקרה לפרינס. אמנים ויוצרי תוכן משתמשים בשם שלהם או במותג שהם יצרו לא רק על גבי התוכן שלהם, אלא גם לצורך שיתופי פעולה, פרסומות ועוד. עולם המשפיענים מבוסס כולו על יצירת מיתוג כזה. כיום המשפיענים יודעים ומבינים כמה חשובה העצמאות והזכויות על התכנים שלהם. אפשר לקרוא עוד קצת על המאבק של פרינס, כאן.
עולם המוזיקה מלא במקרים של יוצרים שנוצלו ע"י מנהלים וחברות תקליטים. לאונרד כהן מצא את עצמו חסר כל אחרי שהמנהלת שלו עשקה אותו, ונאלץ לחזור להופיע בגיל 73 (עוד על כך, כאן). הביטלס נאבקו כדי לזכות בזכויות על היצירות המוקדמות שלהם (שבשלב כלשהו נרכשו ע"י מייקל ג'קסון). וזה כמובן לא חדש. אפילו מוצרט נאלץ כנראה לכתוב את הרקוויאם כהזמנה כי היה חסר כל (והוא היה גם כנראה האמן הראשון שסרב להיות תלוי בחסדיו של פטרון זה או אחר).
בהיסטוריה יש לא מעט מאבקים בין אמנים וחברות התקליטים. טיילור סוויפט למשל, לאחר שחברת התקליטים שלה נרכשה, לא היתה מרוצה מכך שיש לבעלים החדשים זכות מלאה על ששת התקליטים שלה. היא פעלה בצורה שונה מפרינס, והחליטה להקליט מחדש את ששת האלבומים. היא גרמה למעריציה להעדיף את הגרסאות החדשות (והמוצלחות יותר). הנה קצת על הפתרון היצירתי שלה:
אמנים נוספים כמו ניל יאנג, דיוויד ביירן ועוד, התייחסו ופעלו למען זכויות יוצרים ברשת (עוד על כך, כאן).
הרשת שינתה את כללי המשחק בקשר ליצירות בכלל, ולמוזיקה בפרט. ועוד לא דיברנו על AI. דווקא היום חשוב עוד הרבה יותר לדאוג לזכויות של יוצרים, כשהיצירות מופצות לכל עבר בחינם, נוצרות על"י אלגוריתמים, מועתקות ונעלמות. פרינס כנראה ידע על מה הוא מדבר כשהוא הזהיר אמנים אחרים בעניין זכויות היוצרים שלהם ברשת.
2 תגובות
פוסט מרתק, ממש נהניתי לקרוא.
למדתי שפרינס לא היה רק יוצר מוכשר וייחודי, אלא גם לוחם צדק אמיץ, מתוחכם ויצירתי..
הקליפ האחרון מדליק ומלהיב
ואת יודעת לספר סיפור 🙂
זה לא אני, זה הנסיך 🙂 אני רק העברתי הלאה את הפלא שהוא הוא.