כמה שהתרגלנו להאיץ, לרוץ. בכל הזדמנות אנחנו רצים. גם כשממש אין בכך צורך או תועלת. אנחנו רצים כבר מכוח האינרציה. רצים להביא את הילדים לעוד חוג, רצים להספיק עוד משימה, לענות לעוד מייל, ללמוד עוד משהו, לעשות עוד שיעור ספורט, לסמן וי על עוד הישג, לבקר בעוד מקום, להרוויח עוד, לקבל עוד טייטל זה או אחר.
גם אני רצה, ולא תמיד יודעת לאן. פשוט כי התרגלתי להבין מהר, לפעול מהר, ליישם, להיות בעשייה. בחמש השנים האחרונות, בעודי מפתחת את הבלוג המקומי, את רשת הבלוגריות ובכלל את העשייה שלי סביב הבלוגים, העשייה המהירה סייעה לי להרים כמה פרויקטים. אבל מכירים את זה שפתאום אתם מרגישים שיש צורך בחשיבה אסטרטגית יותר? איטית אבל מכוונת וממוקדת יותר? כך הרגשתי לאחרונה.
ואז קראתי את הספר המופלא "בשבח האיטיות" ומשהו ממנו נדבק בי. הבנתי שבעצם יש הרבה ערכים בחיי שמתאימים כל כך לאיטיות הזו, אז לאן לעזאזל אני רצה? ולמה?
זה הכה בי חזק כשקראתי את הפרקים המדברים על מזון איטי ועל ערים איטיות. האיטיות קשורה לעסקים קטנים, לקהילות, לקשרים ולמערכות יחסים. היא קשורה לעשייה שלי ברשת הבלוגריות המקומיות, וכמובן בבלוג המקומי שלי. אנסה להסביר.
על תנועת המזון האיטי בטח שמעתם (אם לא, תוכלו לקרוא עליה כאן). הרעיון הוא לא רק ליהנות כמו שצריך מהארוחה, אלא גם לעודד צריכת מזון מקומי, חקלאות מקומית. כל מה שמתנגש עם תרבות המזון המהיר – בה לא רק אוכלים מהר, אלא גם יוצרים סטנדרט קבוע לכל קציצה, כל לחמניה וכל עגבניה. לא יודעת מה אתכם, אבל אני מזמן מעדיפה את האוכל שלי מקומי, טרי, בריא, טעים ומותאם רק לי, לא לעוד מיליונים. במקרה שלי זה אומר קשר אישי עם האנשים שמהם אני קונה מזון. אני יכולה לשאול אותם מאיפה הגיעה האפונה, או איפה נמצא לול התרנגולות. קשר אישי כזה יכול להתקיים רק בעסקים מקומיים. בדיוק אלו שאני מנסה לתת להם במה בבלוג המקומי שלי. וזה מחבר אותי לכל הרעיון של ערים איטיות.
ערים איטיות נועדו לאפשר לתושביהן להאט. זה אומר פחות תנועת רכבים, פחות רעש, פחות זיהום וכמובן יותר עסקים קטנים, מקומיים ומשפחתיים. כשאתה מאט, אתה יכול לאפשר לעצמך לעבור בחנות וגם לשוחח עם בעל העסק, לפתח איתו מערכת יחסים. ומערכת היחסים הזו היא כל כך חשובה לקהילה, לכלכלה המקומית. עוד על הערים האיטיות תוכלו לקרוא כאן.
תל אביב כנראה לא תהפוך לעיר איטית, אבל יש כמה עקרונות של תנועת ההאטה שיכולים לבוא לידי יישום גם בקהילות הקטנות שלנו. הבלוג המקומי והעשייה סביבו מאפשרת לי ולבלוגריות ליישם כמה מהרעיונות האלו, כל אחת בקהילה שלה.
כחודש לאחר קריאת הספר נסעתי עם חברים לסוף שבוע באיטליה, המקום המושלם להאט בו. אין פלא שתנועת ההאטה התפתחה באיטליה. הם יודעים איך נכון לחיות את החיים! ויש לנו כל כך הרבה מה ללמוד מהם.
אמנם האיטלקים נוהגים לשתות את האספרסו שלהם בעמידה (לא איטי בעליל), אבל יש משהו בזמנים שלהם, בנינוחות וביחס הכמעט אלוהי לאוכל (והם צודקים! האוכל שלהם באמת אלוהי, והקפה, והיין.. אוהו היין) שממש מדבק. אי אפשר לשבת במסעדה עממית, עם מפות משובצות, קראף של יין הבית, מנת פסטה מהבילה ושמן זית מקומי, ולרוץ!
בעקבות האיטלקים החלטתי לאמץ את האיטיות. אני לוקחת על עצמי אתגר לא פשוט במציאות היומיומית שלנו – להאט. למצוא זמן להקשיב יותר, לחשוב יותר, להיות יותר.
בבית קפה איטלקי מקומי, מצאנו זמן להקשיב לבעלי המקום, שסיפרו לנו על הפעילות הקהילתית סביב בית הקפה: לוטו שכונתי, כשהפרס לחג המולד הוא ערכת שי ממטעמי בית הקפה.
מי רוצה לצאת איתי למסע האיטי הזה? ואיך זה משתלב במציאות שלכם?
תתחילו בלהקדיש עוד כמה דקות לקניה השבועית ולשוחח עם בעלי החנויות. לשבת עוד דקה עם הקפה וליהנות מהאווירה בבית הקפה האהוב עליכם. לשאול את המלצרית מה שלומה. לחייך לירקן המקומי ולומר תודה לקוסמטיקאית על היחס החם. קחו עוד כמה דקות כדי לבנות את הקהילה סביבכם.
רוצות לעשות יותר עבור הקהילה המקומית? אולי מתאים גם לכן להקים בלוג מקומי? מוזמנות לדבר איתי לפרטים נוספים.
מסתבר שגם בעולם שלנו, אפשר לשלב איטיות. תשאלו את קיילי:
אני פנסיונר גר בבית לחם הגלילית מאד מתחבר לכתבה יש לי סדנה קטנה במרתף הבית הטמפלרי
ונגריה גדולה בחדרה לעבודות יצירה (לא מטבחים)
מייצר בובות עץ ומריונטות לרוב נותן מתנות למשפחה וחברים
תודה רבה אפי, שמחתי לשמוע ולהכיר. ושמחתי מאוד שהתחברת 🙂