כבר כמה שבועות שממש מתחשק לי לכתוב (שוב) על כלכלה מקומית. בכל פעם שאני חוזרת לנושא הזה (שלמעשה לא עזבתי מעולם), אני מתמלאת תקווה. לאחרונה כתבתי על מה שקרה למושג "קהילה" ואיך היא הפכה ממטרה לאמצעי. הפעם אני רוצה לדבר איתכם על הקשר בין כלכלה מקומית, קהילה וריטואלים.
תחשבו על זה שוואטסאפ קראו לפיצ'ר שלהם "קהילות". יש שם תקשורת, לפעמים יש היכרות, מפעם לפעם קורים שם דברים יפים. אבל האם זו באמת קהילה? אחד הדברים שהיו יכולים לסייע לפיצ'ר הזה להיות סוג של קהילה הם ריטואלים, ובפוסט הזה נבדוק מה מסתתר מאחוריהם.
מהו ריטואל?
ריטואל הוא סט של פעולות או התנהגויות שחוזר על עצמו.
אבל זו הגדרה יבשה. כשאני מדברת על ריטואל בקהילה אני לא מדברת רק על חזרתיות. אם אני מתרגלת יוגה בכל בוקר, זה אמנם ריטואל (או סוג של שגרה), אבל מדובר בטקס פרטי שחוזר על עצמו ואין לו קשר לקהילה.
כדי להעמיק במהותם של ריטואלים והקשר שלהם לקהילות, פניתי לספר של ביונג צ'ול האן, על היעלמות הריטואלים. גם האן מביט על ריטואל כטקס שחוזר על עצמו, אבל הוא מוסיף לו היבט חשוב – סמליות. מבחינתו ריטואל הוא טקס שנושא עמו ערכים שקשורים לקהילה מסוימת, הוא לא סתם חזרה על פעולות.
האן אומר עוד משהו מעניין: הריטואלים הם טכניקות סמליות שמאפשרות לנו "להרגיש בבית בעולם". האן בעצם מדבר על שייכות, וטוען שהריטואלים הופכים את העולם למקום אמין ובטוח. לפיו, את הריטואלים מרגישים בגוף, ולא חושבים עליהם בראש. אולי זו הסיבה שאני מתרגלת יוגה גם כשאני נוסעת לטיולים ונמצאת מחוץ לבית, וזה תמיד נותן לי שקט. אבל תחושה של בית עדיין לא הופכת את הטקס השגרתי הזה לריטואל קהילתי.
מה הקשר בין ריטואלים לקהילות?
נניח שאני נוהגת לקנות את הירקות שלי אצל הירקן בשכונה. גם אם אני חוזרת אליו מדי שבוע, זה עדיין לא יהיה ריטואל לפי האן, אלא רק שגרה. כדי שהטקס הקבוע הזה יהפוך להיות ריטואל אמיתי, צריך שיקרה בו עוד משהו, צריך את המשמעות הסמלית, צריך תחושה של שייכות. זה אומר שעבורי הקניה שם מסמלת מעבר לקניה: הביקור שלי מסמל גם שייכות למקום ולא רק צורך. בדרך כלל, כפי שכתבתי כבר בהרבה פוסטים שמעודדים קניה מקומית, המוכר יכיר בשייכות שלי, ולכן גם תתפתח בינינו מערכת יחסים. וכל זה יקרה בלי שנדבר על זה.
יש עוד משהו מעניין בריטואל: הוא דורש נוכחות. אם אני נכנסת לירקן כשאני באמצע שיחה בסלולרי, לוקחת כמה דברים, משלמת ויוצאת – זה לא ריטואל. כשאני נכנסת אליו, עם כל תשומת הלב שלי, זה כבר משהו אחר. והריטואל הזה הוא לא רק שלי. הוא יכול להיות משותף, כשאחרים עושים בדיוק את אותו הדבר.
גם חזרתיות לבדה לא מעידה על ריטואל קהילתי. כשאני מזמינה את הקניות השבועיות מהסופר, האפליקציה או האתר כבר זוכרים מה אני רוצה, מתי ואיך. על פניו מדובר בהיכרות, אבל זה לא הופך את הקנייה עצמה לריטואל קהילתי. אין פה שייכות, וגם לא סמליות, אלא יותר מראית עין וניסיון לתת לי תחושה שמכירים אותי. אף אחד שם לא באמת יודע איך אני נראית ולא מתעניין בשלומם של הילדים שלי.
ואני רוצה רגע להוסיף איזו ביקורת קטנה. שנים אני כותבת על החשיבות של לקנות מעסקים קטנים ומקומיים. אבל אם אתם בוחרים בעסק מקומי רק כדי לסמן וי, כדי להרגיש שעשיתם משהו טוב, זה לא הופך את זה לריטואל. האן היה קורא לזה כנראה סוג של "צריכת רגשות", כשערכים הופכים למוצר או לסימן שמחזק לנו את האגו. זה עובד טוב בשביל הסטורי באינסטגרם, פחות בשביל ריטואלים של קהילה אמיתית.
אירועים או ריטואלים?
כשאני מלמדת או מכשירה אנשים בנושא ניהול קהילות, אני עושה הפרדה בין אירועים לבין ריטואלים.
אירוע יכול להיות חד פעמי – למשל השקת הקהילה, כנס, הרצאה, מפגש חברתי. הוא יכול להיות חדש, מרגש, מפתיע (וזה דבר חשוב עבור קהילות). כשמדובר באירוע חוזר, שיש בו סמליות, נוכחות ושייכות, אני כבר מתייחסת אליו כריטואל – וככזה הוא שומר על הקצב של הקהילה.
אם אירועים חשובים לקהילה כי הם משמשים מרחב להיכרות ותחזוקת מערכות יחסים (ובעיקר אירועים פיזיים ולא אונליין), קונטקסט ונקודות חיבור – ריטואלים מספקים בטחון, כי אנחנו יודעים למה לצפות, איך להתנהג, מתי זה קורה. הריטואלים הללו הם חלק מהמבנה של הקהילה, כי באמצעותם אנחנו מבינים את ה"צורה" של הקהילה, כמו שהאן קורה לזה.
אם נסתכל על זה במונחי כלכלה מקומית, אירוע יכול להיות פסטיבל חד פעמי של אמני השכונה, שמלווה בקמפיין, הופעות ובמות. אבל ריטואל יהיה שוק איכרים חוזר במרכז המסחרי בכל שישי בלי הרבה רוח וצלצולים. אני קשורה לדוגמה הזו, כי פעם הקמתי שוק כזה, במהדורה קטנטנה, והוא פעל למשך כמה שבועות, אבל נזנח בהמשך. הוא לא הצליח, לצערי, להפוך לריטואל. אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר.
תקשורת בקהילות
בפוסט הקודם והביקורתי על קהילות, כתבתי על זה שפעם קהילה פשוט קרתה, ואילו היום צריך ליצור או להקים אותה. אני רוצה לחזור לרגע למחשבה הזו, דרך ריטואלים של תקשורת.
האן עושה הבחנה מאוד מעניינת בין קהילה בלי תקשורת לבין תקשורת בלי קהילה.
תחשבו על קהילת הוואטסאפ של השכונה או של הבניין, למשל. יש שם המון תקשורת. המידע עובר, המסרים משוגרים, לרוב עד כדי כך שרובנו משתיקים את הקבוצה. לעומת זאת, בקהילה של פעם לא היה בהכרח הרבה תקשורת. וזה מוביל את האן לחשוב שתקשורת היא לאו דווקא קהילה.
גם לזיגמונט באומן יש ביקורת דומה. בספרו "אהבה נזילה" הוא כותב שהיום מערכות יחסים מתאפיינות בהמון מידע, וכל עוד הוא זורם אנחנו מרגישים שמערכת היחסים קיימת (כמה פעמים ביום אתם מתכתבים בוואטסאפ עם החברים או בני הזוג? ומה קורה כשיש יום ללא תקשורת?). אבל התקשורת הזו היא לא המהות של הקשר, כי לא באמת חשוב מה כתוב בהודעות, כל עוד הן ממשיכות להגיע.
כשמדברים על מדידת הצלחה של קהילה, אנחנו מודדים פעילות, מעורבות, אפקטיביות וגם תקשורת. אבל פעם קהילה בכלל לא היתה משהו שמודדים, והיא יכלה פשוט להתקיים, גם כשאין סביבה המון תקשורת. קהילה אמיתית מתקיימת גם בלי הרבה מילים. תחשבו על המרכז המסחרי או החנויות שליד הבית – גם אם לא נכנסתם בכל יום, אולי עברתם שם והמוכר ראה אתכם, אולי אפילו עשיתם לו שלום. לא היו שם הרבה מילים, אבל היתה שייכות, היתה קהילה. לפי האן, ריטואלים הם אלה שנותנים לקהילות את ה"צורה שלהם", והרבה פעמים זה קורה בלי תקשורת.
זה נכון גם לקשרים בחיינו. תחשבו על חיבוק במקום מילים, עזרה במעלית לשכנה, מישהו שמחזיק עבורינו את הדלת. כל אלה מייצרים חיבור, שייכות, למרות שאין בהם הרבה תקשורת. אין ממש פעילות שאפשר למדוד. תמיד חשבתי שלשתוק יחד זה אינטימי מאוד.
ואי אפשר לדבר על ריטואלים מבלי להזכיר את הרשתות החברתיות
ולא, גלילה היא לא ריטואל מהסוג שאני (או האן) מדברים עליו. המשמעות הסמלית נעלמת ממנה לגמרי.
כשאני חושבת על הרשתות החברתיות ועל ריטואלים, אני דווקא רוצה לדבר על הדרישה מבעלי עסקים לשווק ולהיות אותנטיים ברשתות, לספר את הסיפור האישי, לשתף תמונות ולחשוף רגשות. לכאורה, מדובר בעצה שמשמעותה לייצר חיבור עם לקוחות פוטנציאליים וקיימים (והרבה פעמים זה באמת עוזר). אבל האן כותב משהו מעניין בהקשר הזה: הוא טוען שאותנטיות היא אויבת של קהילה, וזו חתיכת טענה פרובוקטיבית.
אני מכירה כל כך הרבה בעלי עסקים שלא מרגישים בנוח לחשוף את החיים הפרטיים שלהם ברשת (ולפעמים לא רק ברשת), ועדיין הם חלק כל כך חשוב בקהילה, ויש להם מערכות יחסים נפלאות עם הלקוחות. מיד אני נזכרת בבעל חנות הטבע המקומית שאני לא יודעת כלום על החיים הפרטיים שלו, אבל כשהנקתי את ילדיי דאג להביא לי במיוחד תחליף קפה (המחווה הזו התאפשרה בזכות ריטואלים שקדמו לה), או על הבעלים של הבר המקומי שתמיד מקבלת אותי בחיבוק ובחיוך, למרות שאני לא מכירה את הילדים שלה. זו קהילה, זו שייכות וזה גם ריטואל. ואין לו שום קשר לאותנטיות כפי שהיום אנחנו רואים וחושבים עליה, בעיקר בגלל הרשתות.
ונחזור לכלכלה המקומית שאיתה התחלנו
אחד האנשים שממנו למדתי הכי הרבה על כלכלה מקומית הוא מייקל שומאן (הספרים המומלצים שלו – כאן וכאן), והוא דווקא מדבר לא מעט על מדידה. הוא מזכיר למשל את תיאוריית "המכפיל" – שמסבירה איך קנייה מקומית פירושה יותר כסף שנשאר בקהילה, או איך עסקים מקומיים פירושם יותר תעסוקה לצעירים בקהילה בפועל. המדידה שלו חשובה, כי היא מאפשרת לרשויות להבין מדוע להשקיע בכלכלה מקומית, אבל היא לבדה לא מספיקה. מה שמחזיק קהילה לא תמיד נכנס לתוך נוסחה או טבלה.
שומאן רואה בכלכלה המקומית נכס אסטרטגי. הוא מזכיר איך מתייחסים לחברות גדולות כמו האביר על הסוס הלבן ופורשים בפניהן שטיח אדום בכל פעם שהן מגיעות (חישבו על הנחות הארנונה והצעות נוספות שרשויות מציעות לחברות היי טק כדי שימקמו את המשרדים שלהם בשטחן), אבל כשהן עוזבות (לא פעם בגלל שקיבלו הצעה טובה יותר מרשות אחרת), הם משאירות את המקום שומם, נטוש ולפעמים אפילו קשוח יותר משהיה מבחינת תעסוקה. בעסקים שרוב הבעלים והעובדים הם מקומיים זה לא קורה. הם לא מתפתים לעבור לרשות אחרת, כי הם רואים את עצמם חלק מהקהילה המקומית.
אני יכולה לדבר שעות על נפלאות הכלכלה המקומית (וזה מה שאני גם עושה בהרצאות שלי בנושא), אבל כאן אני רוצה לרגע לחבר בין התיאוריות של שומאן ושל האן. שומאן טוען שעסקים מקומיים הם חלק חשוב בחוסן של קהילה. האן רואה בריטואלים את היציבות של החיים. ואני מיד חושבת מה קורה כשהריטואלים המקומיים מתרחשים בתוך ויחד עם העסקים המקומיים, והמחשבה הזו נותנת לי תקווה.
לא פעם רשויות או ארגונים מסתכלים על קהילה ועל הכלכלה המקומית רק במונחים של מדידה. והם מפספסים משהו, כי מעורבות, תקשורת או הצלחה של אירוע חד פעמי הם לא בהכרח מקור לחוסן וגם לא תורמים ליציבות של החיים. ואחרי השנים האחרונות, אני חושבת שכולנו כמהים לקצת יציבות. לכן הייתי מציעה לרשויות, בין השאר, לתמוך בריטואלים חוזרים, לתת להם זמן לפני שממהרים למדוד אותם, ולשמור טוב טוב על המרחבים שבהם הם מתרחשים.
גם אם בקבוצת הוואטסאפ השכונתית או בפייסבוק אנחנו מכירים את האנשים בשמם, זה לא אומר שאנחנו נזהה אותם ברחוב. אולי לכך התכוון האן כשטען שטקס הוא משהו שחווים בגוף.
אז מה כן יכול להפוך את קהילת הוואטסאפ של השכונה לקהילה? כנראה לא עוד הודעות, אלא מה שקורה מחוץ לה: הקפה של שישי בבית הקפה הפינתי, התור אצל הירקן, החיבוק בבר. בעיני, העסק המקומי הוא המקום שבו הקהילה מקבלת גוף. לפעמים, כפי שנוכחתי לצערי כמה וכמה פעמים בשנים האחרונות, את ערכו האמיתי נגלה רק כשהוא ייסגר, ומשהו בשבוע שלנו, בריטואל, יאבד את הצורה שלו. וגם אונליין, אפשר לתמוך בריטואלים – למשל להוסיף פעילויות של היכרות בין חברי הקבוצה, ימים קבועים לפרסום עסקים, תמיכה במעברים משמעותיים ועוד.
אם אתם עובדים ברשות, בעסק או בקהילה שכונתית וחושבים על דרכים לתמוך בכלכלה המקומית דרך קהילה וריטואלים מקומיים, אשמח לחשוב איתכם.




