אובר חשיפה. יש דבר כזה?

מכירים את התיירים האלו שמגיעים לארץ, לא רגילים לשמש הים תיכונית הנהדרת שלנו, שורצים שעות בחוף הים, ובערב נראים כמו לובסטרים מבריקים?

זה מה שנקרא אובר חשיפה. מסתבר שזה קורה גם בבלוגים. אז האם אתם באובר חשיפה?

אני חושבת על כך לא מעט לאחרונה. יש גבול מאוד ברור, בעיני, בין חשיפה אישית ובין נתינת ערך באמצעות תוכן. תוכן משתף ובעל ערך לא אומר שאנחנו צריכים לחשוף את החיים האישיים שלנו! נתינה היא לא חשיפה. יותר מדי בלוגרים חוצים את הגבול הזה די בקלות, והם חושבים שע"י חשיפת החיים האישיים שלהם הם מועילים לקוראים.

אחת הסיבות בגינן אני כל כך אוהבת בלוגים, היא כי הפלטפורמה שלהם מאפשרת לנו שיווק מבלי לדבר על עצמינו יותר מדי. שיווק באמצעות נתינת ערך לאחרים ותוכן מעניין. תוכלו לקרוא קצת על שיווק באמצעות בלוגים כאן. כשאנחנו מתרכזים בתועלות ללקוחות או לקוראים, אנחנו לא רק משווקים נכון, אנחנו גם לא זקוקים לחשיפה האישית. אני כמובן מדברת בעיקר על בלוגים מקצועיים, או כאלה שמקדמים אג'נדה, ולא על בלוגים אישיים. חשיפה בבלוגים אישיים היא נושא לפוסט בפני עצמו כנראה, והיא מורכבת עוד יותר.

סיפורים עובדים מעולה בבלוגים. בסיפורים מקובל מאוד לשלב את הפן האישי, ויש בכך המון הגיון. סיפורים זכירים יותר, מפעילים יותר חלקים במוח מאשר נתונים ומערבים רגשות של הקוראים. על מנת לספר סיפור אישי, אנחנו משתפים בדברים אותנטיים שקרו לנו (ומוטב שנדבר רק על דברים שאכן קרו לנו). אבל כתיבה אישית, מקורית ומתוך ניסיון לא אומרת חשיפה אישית. אפשר וכדאי לספר סיפור אישי מבלי לחשוף יותר מדי.

למה לא כדאי לחשוף את עצמנו בפוסטים שלנו?

1. קודם כל, אני אומר את זה בצורה הכי בוטה שיש – כי אנחנו לא מעניינים אף אחד! תצאו מזה. אנשים יקראו את התוכן שלכם אם יצא להם משהו מזה, לא כי אתם מעניינים אותם, אלא אם מדובר בחברים הקרובים שלכם. והם, מה לעשות, לא תמיד קהל היעד שלכם.
2. בעולם הוירטואלי שלנו, אנחנו נחשפים גם כך ליותר מדי מידע, על יותר מדי אנשים. בתוכן שלכם, תנסו לתת מידע שישמש את הקוראים ולא את האגו שלכם!
3. מה שנראה לכם מתאים היום, יכול להיות לגמרי לא מתאים מחר. ותזכרו- כל מה שהעליתם לרשת, ימשיך להתקיים בה, כך או אחרת. לעולם אל תחשפו משהו שאתם, הילדים שלכם או היקרים לכם, עלולים להצטער עליו בשלב זה או אחר.
4. בכל זאת החלטתם לחשוף משהו אישי? עצרו רגע ושאלו את עצמכם: האם החשיפה באמת משמשת ומשרתת את הקורא? אם הסיפור הסופר אישי שלכם יכול לגרום למישהו אחר לזוז, לעשות מעשה או להבין שהוא לא לבד, כנראה יש לו מקום בבלוג שלכם. אם לא, כתבו למגירה והשאירו זאת שם.

באמנות, ובעצם בכל צורת ביטוי אישי, ניתן להעביר כל כך הרבה מבלי לחשוף את עצמינו. נכון, זה דורש עבודה, איפוק, הבנה ולא פעם גם טעם טוב.

גם לנו כקהל יש יד בדבר. לא פעם נתקלתי בקריאות "וואו" לעבר אנשים ששיתפו משהו סופר אישי. בבלוגים, על הבמה, ביצירות אמנות. אני אישית נוטה להתכווץ בכסא כשזה קורה. זו לא בהכרח אמנות, זו חשיפה. ופעמים רבות היא מיותרת.

לא מזמן כתבתי פוסט על פוסטים שנויים במחלוקת. הנה אחד שאולי אומר משהו משהו שפחות נעים לנו לשמוע. אבל היי, זה האני מאמין שלי, ואני עומדת מאחוריו. בתור מישהי שעוסקת גם באמנות, וכזו שבה חשיפה אישית היא לא רק לגיטימית, אלא גם יכולה לשרת את אופן ההגשה של היצירה, אני יכולה לומר לכם שהקו הזה נוח וקל לחצייה, ואני מוצאת את עצמי לא פעם תוהה איפה להעביר אותו.

אם יש לכם סיפור אישי שהחשיפה שלו יכולה לסייע לאחרים, אני מבינה שיש בה טעם. אבל אם לא, בבקשה תחסכו מאיתנו, הקוראים, את המידע הזה. תנו לנו משהו שישמש אותנו, ולא את יצר המציצנות שלנו.